בהודעה
פרק 2: לא מועיל לאחר תום השעה שהוקצבה למיועדים להיפרד ממשפחותיהם, הם החלו לצעוד בקבוצות קטנות, מרוחקות זו מזו, לכיוון הרכבת. פיטה הלך כסהרורי, חסר תחושה, אובד לגמרי במחשבות. קטניס ופרים צעדו יחד, מחובקות. אפילו ממרחק הוא יכול היה לראות שפניה של פרים היו ספוגים בדמעות, ואת קטניס מלטפת את שיערה כדי להרגיע אותה. פיטה התבייש לגלות שהוא מקנא. לא בפרים, אלא בקשר החזק שיש ביניהן. קשר שלעולם לא יהיה לו עם אחיו. בריי התהלך מאחוריו, ונראה חסר דאגות לחלוטין, כאילו אין גזר דין מוות שמרחף מעל לראשו. הוא האיץ את צעדיו עד שהשיג את פיטה, ואחז בידו בכוח רב. “אני רוצה להגיד לך משהו, פיט'לה,” הוא אמר בקרירות. “אני לא צריך את הרחמים שלך, ולא את העזרה שלך. אני יכול לשרוד בלי שהאח הרכרוכי שלי יחפה עליי." “אתה לא יודע מה מצפה לך שם,” אמר פיטה, משחרר את ידו מאחיזתו האיתנה של בריי. “הם יעשו כל מה שביכולתם כדי לוודא שתמות, אז כדאי שתיקח את כל העזרה שמוצעת לך.” בריי נעצר, עוצר את פיטה יחד איתו. “אמרתי לך להקשיב, לא לענות," הוא אמר בקול נמוך, תופס בראשו של פיטה ומצמיד את מצחו לזה שלו. פיטה בלע את רוקו וקפא. “אם יש לך משהו לתת," אמר בריי בקול שקט, “לך תעזור לאחות הקטנה של המותק שלך, מאהב. היא תישבה בקסמיך. 'הו, פיטה! איזו הקרבה! אתה הבן-אדם הכי אדיב בעולם!'” הוא אמר בקול גבוה מאוד, מגלגל את עיניו. “תשאיר את קטניס מחוץ לזה," אמר פיטה בקול נמוך. בריי פלט נחרת צחוק. "היא עמוק בתוך כל הבלגן הזה, בדיוק כמוך. אתה לא חושב שהיא תעריך את זה אם תזרוק את אחיך לכלבים ותעזור לאחותה היקרה?” “הבטחתי שאני אעזור לשניכם, וזה מה שאעשה. אבל אתה העדיפות הראשונה שלי, אל תחשוב אחרת. למען האמת, יש לך את הסיכוי הכי טוב לנצח. פרים יכולה להיהרג תוך שנייה. זה כנראה מה שיקרה.” "ואז היא לא תהיה מסוגלת להסתכל בעיניים התכולות שלך יותר. לעולם. זאת היא, או אני... תבחר, פיטה'לה.” הוא הסתובב והלך. פיטה הלך בדממה במשך כמה רגעים, מבטו באדמה, עד שקטניס הגיעה אליו והדביקה את קצב צעדיו. האם היא הצליחה לשמוע את הוויכוח שלהם או שפשוט הצליחה לראות, גם ממרחק כזה, שהוא צריך אותה עכשיו? הוא משך אותה אליו וחיבק אותה בחוזקה. הדבר האחרון שחסר לו עכשיו הוא להפוך לאויבה של קטניס. שוב. ~~ הנסיעה ברכבת הייתה מייאשת אפילו יותר מזו של השנה שעברה. לאחר ארוחת הערב שבה קטניס לא נגעה, היא העדיפה להימנע מחברתו של פיטה ופרשה לתא שלה. לאחר כשעה היימיטץ' דפק על דלתה. הוא נכנס מבלי לחכות לתשובה, אוחז בבקבוק של הליקר הלבן האהוב עליו. “מה שלומך היום, מותק?” הוא שאל, הרשה לעצמו להיכנס והתיישב לידה. עיניה של קטניס היו נפוחות מבכי. “עזוב אותי, היימיטץ'. היום הזה מספיק גרוע גם ככה.” “ספרי לי על זה, אני צריך להדריך שמונה מיועדים,” הוא אמר, לוגם מהבקבוק. “שמונה? יש לנו עשרה, היימיטץ'. תישאר פיכח לשם שינוי, טוב?” “סליחה, בטח איבדתי את הספירה. אבל בואי נראה,” הוא אמר, סופר בתיאטרליות מוגזמת על אצבעותיו, “עשרה מיועדים. אחד למאהב, אחת למאהבת. זה משאיר שמונה בשבילי. או שאני טועה? והאלכוהול הזה כנראה יעיל במיוחד היום, כי אני מוכן לתת לכם לבחור את מי אתם הולכים להדריך.” “רגע. אנחנו לא הולכים להדריך את כולם ביחד?” היא רצתה שפרים תשרוד, כמובן, אבל להזניח את המיועדים האחרים נראה כמעט כמו פשע. עיניו של היימיטץ' התמקדו עליה. “ראית את הילדים האלה... אין להם סיכוי. הם ימותו תוך כמה ימים, עם או בלי המשחקים. לפחות הם יקבלו כמה ארוחות טובות לפני שהם מתפגרים. יש שנים שאפשר פשוט לדעת שאין יותר מדי מה לעשות.” “זה... כל כך אכזרי...” מלמלה קטניס. "אבל זאת האמת, מותק." היא השתתקה, בולעת את רוקה בכעס. היא לא ידעה כיצד להגיב לאמירה של היימיטץ' – הרי לא היה בה חדש, והיא אכן הייתה האמת לאמיתה. בכל זאת, היא נזכרה בעצמה בגיל 11 – רזה, ענייה, גוועת ברעב ורטובה עד העצם, עד שבא הילד עם הלחם והציל את חייה. כל אחד מהילדים האלו היה בדיוק כמותה. “טוב. אז, מה אתה מציע, היימיטץ'?” “תדאגי לזה שבריי ופרים יצרו ביניהם ברית ויגיעו לשניים האחרונים. תשאירי לי את כל השאר. אני אוציא אותם. חוץ מזה אל תשאלי שאלות.” “איך? מה התוכנית?” “מה אמרתי הרגע?” הוא גלגל את עיניו. “אם אני אספר לך, אני לא אוכל לעשות את זה. מי שאת צריכה לדאוג לגביו הוא בריי. לא קל לחבב אותו, ממה שהספקתי לראות. אני לא חושב שאפילו פרים מסוגלת לזה." "אתה חייב לספר לי," היא אמרה בכעס. " אל תשאיר אותי באפלה. אם יש לך תוכנית אני חייבת לדעת עליה!" "לא תמיד מקבלים את כל מה שרוצים, מותק." "היימיטץ'!" קולה עלה לצעקה. "אמרתי שתסמכי עלי. פרים ובריי. השניים האחרונים. זה התפקיד שלך. אל תדאגי, אני אספר גם למאהב,” הוא אמר בקור רוח ועזב את החדר, הולך בקו ישר-למחצה. “חלומות נעימים,” הוא העיר בסרקסטיות וסגר את הדלת מאחוריו. * פרים שכבה על מיטתה בתאה שברכבת, לא מסוגלת להירדם. המיטה הייתה רכה, התא היה מפואר וגדול כמעט כמו הבית הישן שלהם בתפר, אבל עיניה סירבו להיעצם. המחשבה שעם כל קילומטר שהרכבת עוברת חייה מתקרבים לקצם לא הרפתה ממנה. היא התנערה מהרהוריה באחת למשמע דפיקה על דלתה. “יבוא,” היא אמרה. בריי פתח את הדלת כמעט בדממה. “אני יכול לדבר איתך?” הוא שאל. הוא היה האדם האחרון שהיא ציפתה לראות, אבל היא שמחה לקבל כל סוג של חברה באותו רגע. פרים התיישבה במיטתה ואילצה חיוך. “בטח. מה קרה?” בריי חייך אליה בחזרה. “זה די פשוט, בעצם. אני רוצה שתהיי בת הברית שלי כשנגיע ל... את יודעת. לשם.” היא הייתה מבועתת מעצם המחשבה על הכניסה לזירה, ובן ברית היה בדיוק הדבר שהייתה צריכה. “אני אשמח להיות בת הברית שלך. “ “אבל אני רוצה שתבטיחי לי משהו-" "כן?" "שתקשיבי לכל מה שאני אומר. תני לי להדריך אותך. את לא יודעת כלום על הישרדות, נכון? ואת לא חזקה או משהו. זאת הסיבה שאת צריכה לעקוב אחריי, אחרת, את פשוט תלכי לאיבוד.” היא הנהנה באיטיות. “אבל למה אתה בכלל צריך אותי, אם אני לא חזקה?” “את יכולה לשמור סוד?” הוא שאל ברכות. “כמובן." “כדי להביס את הקפיטול,” הוא אמר, עיניו בוהקות. היה זה בלתי אפשרי לדעת אם הן שיקפו התרגשות טהורה, זדון, או אולי את שניהם. פרים חייכה כאילו הוא סיפר בדיחה מוצלחת. “אי אפשר להביס את הקפיטול.” “למה לא?” הוא שאל, כמעט בהנאה. “כי...” היא אמרה, ואז עצרה לרגע. “הם בלתי ניתנים להריסה. על כל ניצוץ קטן של מרד, הם מגיבים בעשרה דליי מים. לא היו עשרה מיועדים השנה אם...” היא הרגישה אשמה מדי מכדי להמשיך את המשפט. “זה מה שהם גורמים לך לחשוב. את יודעת, להרוג מישהו זה הדבר הכי קל שאפשר לעשות. אם יש לך את הנשק הנכון, רצח יכול לקחת פחות משניה. לרגע אחד, בן-אדם בחיים, ואז... בום!” הוא הרים את ידיו באוויר, כאילו הוא מציג לה קסם. “הוא נעלם! זה קל מדי. קל מדי. אם הם היו חזקים כמו שאנשים חושבים שהם, הם היו מצליחים להתמודד איתנו גם בלי לטבוח בנו. בלי משחקי הרעב.” “אבל זה לא משנה! הם כן טובחים בנו! תראה מה קרה לאנשים המסכנים במחוז 13!” “רואה? זה קלף שהם משתמשים בו נגדך. הקפיטול שברירי. ולהפסיק את הקיום שלו יהיה קל כמו לקחת חיים. את רק צריכה למצוא את האומץ ללחוץ על ההדק.” “מה אנחנו הולכים לעשות בדיוק?” ואיך אתה ואני יכולים להביס את כל הקפיטול? זה בלתי אפשרי,” היא אמרה, תוהה האם הוא מאוד אמיץ או פשוט לא שפוי. “אנחנו לא הולכים להפיל את הקפיטול בעצמנו," הוא אמר, מקניט אותה במבט שעל פניו. “אבל אנחנו הולכים לקרב אותם צעד אחד אל עבר ההרס שלהם.” “איך?” היא שאלה בחוסר אמון. היא חשבה שהרעיון שלו היה מגוחך. שהוא הוזה. אבל היא לא רצתה לפגוע בבעל הברית היחיד שלה. “על ידי יצירת הברית הלא מועילה הראשונה מאז תחילת משחקי הרעב,” הוא אמר בגאווה, עיניו הירוקות בורקות. “לא מועילה?” היא אמרה בשקט, נעלבת קלות. זה נכון. היא לא הייתה מומחית בהישרדות כמו אחותה הגדולה, אבל היא בכל זאת נפגעה מדבריו. “כי אני הולכת לגרום לך להיהרג?” “בדיוק! פרימי, אם שנינו נגיע לשניים האחרונים, את תהיי זו שתחזור.” “זה מגוחך,” היא אמרה, קמה מהמיטה והתחילה לצעוד הלוך ושוב. “אני לעולם לא אוכל לעשות משהו כזה. לעולם,” היא קבעה נחרצות. “אז את מעדיפה למות?” הוא שאל בפשטות שכזו, כאילו לא הייתה לזה שום משמעות. “אני... אני מעדיפה לא לחשוב
) תקציר: מדובר בספר חלופי ל"התלקחות", ומתרחש שנה לאחר הספר הראשון, במשחקים הבאים. הפעם, הגמול הרבעוני הוא שונה והמיועדים הם... אחרים, לאחר שהקפיטול מוצא דרך אחרת להתנקם בקטניס. והפעם: לאחר האסיף של פרים ובריי, אחיו של פיטה, שני המנטורים נמצאים בניגוד אינטרסים. האם לבריי יש תוכניות אחרות?
אני רוצה להכיר את בריי, לשמוע על הסיפור שלו, על המשפחה שלו, על הגישה שלו, על העלילה שהוא עשוי להוביל אליה. קטניס ופיטה, לעומתו... טוב, גם בפרק הזה הם היו קצת... משעממים?
