בהודעה (אבל סופר מומלץ בקובץ)
פרק 3: אמון חדר האימונים גדול ורחב להפליא. היה זה יום האימונים השלישי, האחרון לפני שייכנסו לזירה. עברו יומיים מאז שקטניס סיפרה לה על התוכנית להציל אותה ואת בריי. היא עדיין הרגישה את תחושת ההקלה על כך שהם לא ייאלצו להרוג אחד את השנייה. היה לה אמון מלא בכך שהוא יעזור לה, וששניהם יחזרו הביתה יחד. בריי נכנס דרך הדלתות, ידיו בכיסים והבעה ריקה על פניו. פרים הניחה את הסכין שהיה בידה והחליטה לגייס את החיוך המעודד שלה כשניגשה אליו. "היי." הוא הרכין את ראשו, נתקל במבטה וחייך חצי חיוך. "היי, פרים." נדמה לה שמתחת למעטה הציניות, הרוגז והבעות הפנים הקפאות, מסתתר בריי אחר. היא ניסתה לדמיין אותם עומדים במחוז ולא בחדר האימונים של הקפיטול, תוהה אם דברים היו יכולים להיות אחרת ביניהם. "ניסיתי לזרוק סכין היום וכמעט פגעתי בבובה,” היא סיפרה בגאווה. בריי הניח את כף ידו על ראשה, פורע את שיערה בחיבה. “תמיד ידעתי שאת מוכשרת, פרימי, אבל את לא צריכה לעשות את זה. תני לי לטפל בכל החרא הזה שכרוך בלהרוג אנשים, טוב? תלמדי מה שאת הכי טובה בו.” היא בלעה את רוקה.“למדתי המון על הסוואה מפיטה, והמדריכים לימדו אותי איך לקשור קשרים ולנווט.” בריי חייך חיוך מרוצה והתיישב על הרצפה בתחנה של הדלקת האש. “ לזה אני מתכוון, פרימי. אבל אולי תנסי גם ללמוד על ריפוי וצמחים אכילים. הם יכולים לזרוק אותנו לסביבה שתהיה לגמרי לא מוכרת לנו, וככה תוכלי להועיל לנו יותר מאשר בזריקת סכינים. הרעלה מפטריה לא מזוהה היא המוות הכי גרוע שמישהו יכול לדמיין, אז הכישורים שלך יוכלו להציל אותנו.” “כבר הייתי בתחנה הזו, לא היה שום דבר שלא הכרתי.” “מה את אומרת?” חיוך מרוצה עלה על פניו ועיניו הסתכלו עליה בהערכה לפני שניסה להדליק אש בעזרת שתי אבני צור. “אז אנחנו במצב יותר טוב ממה שחשבתי." “תודה,” היא חייכה, מנסה לשחזר את תחושת ידו על שערה. מבטה נח על פיטה וקטניס, שצפו בהם יחד עם שאר המדריכים מהיציע. היא היססה לרגע. "פיטה סיפר לך, נכון?" היא שאלה, מישירה מבט לעיניו כדי שיבין על מה מדובר. "כן. אל תסמכי עליו יותר מדי, פרימי. אין לו מושג מה הוא עושה," הוא אמר בזלזול, כמעט בגועל. “למה אתה שונא אותו כל כך?” השאלה ברחה מבין שפתיה. הוא נאבק עם האבנים במשך כמה רגעים ואז הפנה את מבטו בחזרה אליה. “הוא מעצבן, עם כל השטויות האלו של רצון טוב ואהבה. הוא עושה לי בחילה.” “אלה לא אמורים להיות דברים טובים?” היא הרימה גבה. “ברור שלא; תביני כשתגדלי. לחיות כמעט שבע-עשרה שנים עם נסיך הצביעות זה באמת מספיק. את צעירה, אז את קונה את המופע שלו. הוא רק מתנהג כמו צדיק כדי לקבל תשומת לב מכולם,” הוא אמר, קולו עדיין רגוע. "קטניס לא היתה קונה את ההתנהגות שלו אם היא היתה רק הצגה. אני בספק שזו העמדת פנים. לדעתי אתה צריך להיות נחמד אליו, במיוחד עכשיו. זאת יכולה להיות הפעם האחרונה שתראה אותו.” “זאת כנראה תהיה,” הוא אמר בנונשלנטיות. “רק אם ניהרג לפני שנגיע לשניים האחרונים,” היא תיקנה אותו, התוכנית של קטניס מהבהבת במוחה ללא הרף. “ועדיין, שניכם תתחרטו אם לא תהיה לכם פרידה ראויה.” “אני בחיים לא אתגעגע לבחור הזה,” הוא פלט אנחת תסכול כשעדיין לא הצליח להצית להבה והחליט לעבור לגפרורים. “אתה אומר את זה עכשיו, אבל אי אפשר לדעת. ואני די בטוחה שהוא יתגעגע אליך. מה לגבי ההורים שלך? נפרדת מהם?” “לא. אמרתי שאני לא רוצה לראות אף אחד. פרידות הן לא הקטע שלי.” “אי אפשר באמת להסתכל קדימה בלי סגירת מעגל טובה. וחוץ מזה,” היא אמרה מבלי להניד עפעף, “ראיתי המון אנשים על ערש דווי. הם תמיד מבקשים לראות את המשפחות שלהם. תמיד.” “יכול להיות שאת מפקפקת בי, ילדה קטנה?” “אני לעולם לא אפקפק בך,” היא אמרה וחשבה, 'ואני לא ילדה קטנה.' “אתה פשוט לא יודע את זה עדיין. אם הדברים ייצאו מכלל שליטה שם, אם תיפצע קשה... אתה תתחרט על זה. תראה אם אתה יכול ליצור קשר עם ההורים שלך, ותספר לפיטה מה אתה באמת מרגיש, לפני שיהיה מאוחר מדי.” הוא גלגל את עיניו. “אז גם את מאמינה לזה?” “מאמינה למה?” “למסכות שלו. העמדות הפנים. אף אחד לא באמת יכול להיות כל כך מסור כמו פיט'לה. את חושבת שהקהל היה אוהב אותו אחרת? הוא היה רק הפצוע הפתטי שהחברה שלו הייתה צריכה להציל. הוא עטה מסכה נחמדה כדי שיוכל לשחק בקלף של האכפתי.” “מקסים כתמיד, בריי,” אמר פיטה ישירות לאוזנו של אחיו. אף אחד מהם לא שם לב לכך שהוא התקרב, ועמד כעת מאחוריהם. פרים פלטה צווחה מבוהלת, ובריי נשאר אדיש כהרגלו. היא ידעה שיש בו רגשות מתחת לפני השטח. היא הייתה בטוחה בזה, אבל הם היו מוחבאים עמוק. “אני יכול לשמוע כל מילה שאתה אומר מהיציע, גאון. אתה יודע שנפצעתי רק כי ניסיתי לעזור לקטניס. אבל בטח היה לך קל מאוד לשפוט אותי בזמן שהתכרבלת בבית עם אמא ואבא,” הוא הפטיר במרירות. “התכרבלתי? איכס. אל תחשוב שאנחנו חולקים את אותם תחביבים, פיט'לה,” הוא אמר, שווה-נפש לחלוטין. “יש עוד משהו שאתה רוצה להגיד, או שאתה יכול לעשות את זה רק כשאתה חושב שאני לא שומע אותך?” “השיער שלך מזכיר לי לחם עבש.” “בדיוק כשחשבתי שמילים לא יכולות לפגוע בי. תגיד מה שאתה חושב ונגמור עם זה כבר,” הוא אמר בעייפות. בריי נשם נשימה עמוקה. “אתה מזויף, צבוע ושחקן חסר בושה. ברצינות, אני תוהה למה הלוהטת שלך טרחה בכלל להציל אותך.” “זה בטח קשה לך להבין,” הוא אמר באיטיות כאילו הוא מדבר לפעוט. “לפעמים אנשים עושים דברים למען אנשים אחרים.” “זייפת את זה בשביל החסויות.” “אתה יודע שאהבתי אותה שנים לפני האסיף. למה שתחשוב שזה זיוף?” הוא נאנח. “השורה התחתונה היא שאף פעם לא ניסיתי לדוג חסויות או לעטות מסכה. אז אתה יכול להפסיק עם כל הבולשיט הזה, אלא אם כן יש לך משהו אחר להוסיף.” “אז ההקרבה הגדולה שלך לא הייתה אנוכית?” בריי אמר בקרירות, מצמצם את עיניו. “לא,” פיטה גלגל את עיניו. “אתה טועה. זה היה הדבר הכי אנוכי שיכולת לעשות,” הוא הישיר מבט לעיניו של פיטה. “אפילו אם אהבת אותה, כל ההקרבות האלו לא היו בשבילה. הן היו למענך, כדי לשמור על המצפון שלך נקי, כדי שלא תצטרך לחיות עם האובדן. במילים אחרות, העדפת לתת לה לשאת על עצמה את העול שמישהו נתן את חייו למענה, את האשמה. פשוט חשבת על עצמך, בידיעה שלא תוכל לחיות בעולם בלעדיה. או שאני טועה?” “אין משהו רע בלאהוב מישהו כל כך שלא תהיה מסוגל לחיות בלעדיו,” אמר פיטה, קמט עמוק נחרש בין עיניו. "חוץ מזה, יש לה משפחה שדאגה לה, ולי לעומתה יש אח שהוא פוץ ענקי. כולם ידעו שקטניס יכולה לנצח, ורציתי לעזור לה. הייתי מוותר על החיים שלי למענה כהרף עין, גם עכשיו, אם הייתי צריך. לא אכפת לי אם אתה חושב שזה אנוכי.” “אתה פשוט מסרב להודות בזה,” הוא סינן. “אין במה להודות. תחזור לאימונים, בריי. אתה לא טוב כמו שאתה חושב,” אמר פיטה והתחיל ללכת בחזרה ליציע, מותיר את בריי מאחוריו. פרים כבר עברה לתחנת הקשרים בזמן שהם התווכחו. אם מריבה בין שני אחים הפריעה לה עד כדי כך, פיטה תהה איך היא הולכת להסתדר בזירה. הוא איתר את קטניס בשורה הראשונה ביציע והתיישב לידה. הם הביטו אל בריי, שכעת דקר בובה בסכין ארוכה, כנראה מעמיד פנים שמדובר בפיטה. “אתה יודע, הוא לא רע יחסית לחובבן,” אמרה קטניס, ספק בהתפעלות ספק במרמור. “יופי לו,” הוא אמר, עדיין מעורער מעקשנותו של אחיו. “הוא צריך להיות טוב יותר. עם גישה כזאת הקרייריסטים הולכים לסמן אותו, בלי שום ספק. הוא בולט יותר מדי - הוא כמו פתיון בשבילם. ולא משנה כמה שהוא טוב, הוא אף פעם לא יצליח לנצח את כולם.” “אולי, אבל משהו אצלו לא בסדר. הוא אפילו לא רוצה לתכנן אסטרטגיה או לקחת את כל העניין ברצינות.” “הוא אף פעם לא רוצה לקבל שום עזרה. אני חושב שזאת הסיבה להתנהגות שלו,” נאנח פיטה. “אבל ניתן לו אסטרטגיה, בין אם הוא רוצה ובין אם לא.” ידה של קטניס מצאה את זו של פיטה. “אני חושבת שכדאי ללכת למקום יותר פרטי כדי להתחיל לתכנן,” היא אמרה, מביטה על המדריכים האחרים שישבו ביציע. “את צודקת. אני חושב שהם יכולים להסתדר בלעדינו,” הוא אמר ועקב אחריה החוצה. קטניס הובילה את פיטה אל חדרה. היא אפילו לא הציעה שישבו לפני שהתחילה לדבר. “לבריי כבר יש אסטרטגיה, פיטה. משהו שהוא לא מספר לנו.” “אני בספק,” אמר פיטה, שהבין בקלות את כוונתה של קטניס. הוא זע במקומו באי-נוחות. “אף אחד לא אוהב לראות מיועד הורג מיועד אחר מאותו המחוז. לפגוע בה רק יצמצם את הסיכויים שלו. כולם ישנאו אותו אם הוא יעשה לה משהו, והוא יודע את זה.” “אבל תסת
ואני ממשיכה לעקוב
