בהודעה+פרקים קודמים
לחצו כאן לפרקים 1, 2 או 3!
פרק 4: לפני אחד-עשר חודשים
קטניס עברה בפרצה המוכרת שלה מתחת לגדר. עבר כמעט חודש מאז שחזרה למחוז 12, ומאז שדיברה לאחרונה עם פיטה. בפעמים היחידות שראתה אותו מעבר לחלון המאפייה, הוא נראה לה מנוכר ואדיש. היא התגעגעה למבט שבעיניו, לרוגע שבחיוכו. היה לה ברור מה הוא ודאי חושב עליה, על העמדת הפנים שלה, והרעד שנשמע בקולו בפעם האחרונה שהתראו לא נתן לה מנוח.
הכל היה רק עבור המשחקים, המשפט הדהד בראשה. כמה היא קיוותה שפיטה מרגיש את אותו הדבר. לאחר כל מה שהוא עשה עבורה, הלחם, המערה, ההצעה למות בשבילה – היא הבינה שחוב בגודל כזה היא לעולם לא תוכל לפרוע.
היא לא ידעה כמה זמן עבר מאז שנכנסה בחזרה למחוז שהגיעה ועד לאיזור כיכר העיר. היא נעצרה מול חלון הראווה של המאפייה, שם הוא עמד בגבו אליה. היא הביטה בו מרחוק, אפופה בריחו המשכר של לחם טרי. הוא הסתובב לבסוף והבחין בה, וחיוך מהוסס נמתח על שפתיו כשקטניס השפילה את מבטה. זכרון היום ההוא, של הילד עם הלחם, הבזיק ללא הרף במוחה כשיצא אליה עם מגש של לחמניות גבינה.
הוא הושיט את המגש לכיוונה. "הן יצאו הרגע מהתנור," הוא מלמל.
"למה?" היא שאלה בנימה עוינת יותר משהיא התכוונה.
פיטה נרתע ממנה מעט, משפיל את מבטו. "שיניתי קצת את המתכון. אני רוצה לדעת מה דעתך."
היא לא הרגישה בנוח לקחת ממנו דבר לאחר שפגעה בו כל כך, ועם זאת לא הייתה מסוגלת להניח לו לעמוד כך עם המגש בידיו. היא נגסה בלחמניה חמימה אחת. מילוי הגבינה והלחם הרך והטרי ערבו לחכה יותר מכל מעדן של הקפיטול. "זה נפלא, פיטה," המחמאה נמלטה מבין שפתיה.
"קחי כמה שתרצי," הוא חייך.
היא הבחינה ברעד הקל שברגלו. ההליכה הקצרה מביתו או אפילו העמידה במקום הייתה כנראה מאמץ יתר. קטניס לא יכלה לשער עד כמה קשה לו לאבד איבר; אך המחשבה על כך שהוא שרוי בכאבים הייתה בלתי נסבלת עבורה. היא התיישבה על המדרכה, יודעת שפיטה ישב בעקבותיה. היא לא רצתה לגרום לו כאבים נוספים מעבר למה שכבר גרמה. באופן כמעט בלתי נשלט היא לקחה לחמניה נוספת. "מה שלומך, פיטה?"
"אני שמח להיות בחיים," הוא אמר בכנות. "ומה איתך? מה שלום... בן הדוד שלך?"
"הוא בסדר," היא אמרה בקצרה.
"טוב," הוא השיב באותה נימה.
קטניס שתקה במשך כמה רגעים והוסיפה, "הגישה שלו כלפיי השתנתה. ולא מדובר רק בגייל. כולם חושבים שאני מפלצת אחרי מה שהם ראו על המסכים."
"אני לא חושב ככה. את הסיבה היחידה לכך שאני חי היום! בסך הכל עשית את מה שהיית צריכה לעשות, עבורך ועבור פרים. את יודעת את זה."
"הם ראו אותי הורגת אנשים. הם מפחדים ממני. הידיים שלך נקיות, אבל אני הפכתי ל – " היא לא הצליחה להגיד מעבר לכך.
"עשית כל דבר אפשרי כדי לעזור למשפחה שלך. אנשים לא מפחדים ממך, הם מכבדים אותך, כי עזרת לכולנו."
"אני לא יודעת מה נכון ומה לא," קולה היה צרוד, אך היא הרגישה מעט טוב יותר."מאז שעזבנו את הזירה..." 'אתה היית היחיד שהתייחס אליי באותה צורה. אתה לא מפחד ממני. לכן אתה האדם היחיד שאני יכולה לבטוח בו.'
"במשחקים, אין דבר נכון ולא נכון. יש רק אפשרות אחת – לחיות. ידעת את זה אז ואת עדיין יודעת, אבל קשה לזכור את העיקרון הזה בעולם האמיתי. כל דבר שעשית אז עזר להציל את שנינו. את צריכה להיות גאה במי שאת." הוא הניח יד על כתפה והסיר אותה מיד לאחר מכן. קטניס קיוותה שישאיר אותה מעט יותר.
היא הסיטה את מבטה, חוששת להסגיר את מחשבותיה. היא הבינה באותו הרגע עד כמה היא התגעגעה למגעו, יותר מכל דבר אחר מאז שחזרה למחוז 12.
הוא בהחלט עושה את מירב המאמצים כדי לגרום לה להרגיש טוב יותר. היא ידעה עד כמה אכפת לו ממנה, וחצי-חיוך נמלט מבין שפתיה. ידה נגעה קלות בזו של פיטה, מלטפת את אצבעותיו.
"קטניס..." הוא כמעט התחנן.
"פיטה," היא אמרה בקול נמוך, "אתה יכול לישון בלילה?"
"לא, אף פעם."
"גם אני לא," היא ניסתה להסתיר את הרעד שבקולה.
"אני חולם בכל לילה שהמוטציות רודפות אחריי, ואת לא שם. אני מנסה לרוץ לקרן השפע אבל אני לא יכול, ואני מתעורר מיד לפני שהם עומדים לתפוס אותי."
עיניה התרחבו. "גם לי. אני חולמת שהקרייריסטים משיגים אותי, ואתה לא שם כדי להגיד לי לברוח."
"אני תמיד אהיה שם בשבילך, קטניס."
היא הניחה את ראשה על כתפו, והרגישה עד כמה שהיא התגעגעה אליו. עד כמה רגשותיו כלפיה אמיתיים. הוא היה הדבר היחיד שקישר אותה למציאות בזירה, וגם כעת, בעולם האמיתי, היא הרגישה שהיא יכולה להיאחז בו. היא הצמידה את שפתיה לשפתיו ועצמה את עיניה, מניחה לשאר העולם להיעלם. פיטה הניח את ידו על לחיה, והיא התמסרה לתחושה של שפתיו הרכות. היא רצתה להיות קרובה אליו ככל האפשר. היא הבינה, מעבר לכל ספק, שהיא אוהבת אותו.
היא נסוגה אחורנית כהרף עין, בוהה בו עם מבט מפוחד בעיניה. פיטה הביט בה בחזרה, המום.
"עשיתי משהו לא בסדר?"
"לא, פיטה. זאת אשמתי. אנחנו לא צריכים לעשות את זה. זאת הייתה טעות." הקפיטול רצה שהיא ופיטה יהיו ביחד. אם היא תניח לעצמה להתאהב בו, להתאהב בו באמת, היא תשחק לפי החוקים שלהם. רצונה החופשי יהיה שייך לקפיטול.
"באמת, קטניס?" הוא אמר, לא מסוגל להסתיר את אכזבתו. "את עושה לי את זה שוב?"
"אתה מעדיף לתת להם לנצח?!" היא צעקה. "חשבתי שאתה רוצה להוכיח שאתה לא בבעלותם!"
"אני לא! אני רוצה להיות איתך כי אני אוהב אותך, אתה לא מבינה את זה? לפני המשחקים, לפני הכל! תנסי לא לחשוב על הקפיטול למשך שתי דקות ותגידי לי פעם אחת מה את באמת מרגישה!"
"יהיה לך טוב יותר בלעדיי," היא אמרה בכאב.
פיטה פסע לעברה ואחז בעדינות בכתפיה. "אף פעם לא יהיה לי טוב יותר בלעדייך. זה פשוט לא מי שאני."
"אני שמחה שאתה טועה," היא מלמלה, מקווה שהרגע יימשך לעד. היא הניחה את ידה על לחיו, אסירת תודה על עצם קיומו.
שפתיו של פיטה נגעו שוב בשלה, והיא עצמה את עיניה, מרגישה את גופה נרגע בזרועותיו. היא רצתה שהנשיקה תימשך לעד. להתרחק מפיטה נראה לה כמעט מגוחך.
"אני מניחה שנוכל לשכוח משאר העולם," היא אמרה כשנפרדו לבסוף. "לפחות עד המשחקים הבאים."
~~~~~~~~~~~~
בסוף יום האימונים האחרון, לאחר הראיונות של בריי ופרים, פיטה שכנע את בריי להצטרף אליו לגג. הוא הצליח בראיון באופן מפתיע, ונראה היה שהקהל בקפיטול הגיב היטב לאישיותו הצוננת. גם הציון הגבוה שקיבל באימונים תרם לרושם החיובי ממנו, ובקשות לחסויות כבר התחילו להציף את פיטה. אבל היה משהו נוסף שפיטה היה צריך מאחיו.
“חיכיתי המון זמן להזדמנות לדבר איתך בפרטיות,” אמר ברגע שסגר מאחוריהם את הדלת המובילה לגג, המקום היחיד בבניין שבו אפשר לדבר בחופשיות. למרות זאת קולו היה שקט והוא עמד סנטימטרים ספורים מבריי. “אתה כבר יודע שלהיימיטץ' יש תוכנית כדי להוציא את שניכם, אבל אני צריך שתקשיב לי כדי שהיא תעבוד.”
“להיות כל כך קרוב אליך זה מטריד, אבל אני מקשיב.”
“ברגע שתגיעו לשניים האחרונים, מצופה מקברניטי המשחק לעשות משהו שיגרום לאחד מכם להרוג את האחר. הם ישחררו סוג של טציה כדי לזרז את העניינים, אבל היא לא תתקוף אתכם, אלא תשבור את שדה הכוח במקום. הם יקראו לזה טעות טכנית ויכריזו על שניכם כמנצחים. השורה התחתונה היא,” הוא הדגיש כל מילה ומילה, “אל תהרוג את הטציה. פשוט תתחמק ממנה ותן לה לעשות את התפקיד שלה.”
“פיטה'לה, אם אתה רוצה להפוך אותי לערימה של דם ועצמות, תשסף את הגרון שלי כשאני ישן או משהו. למה לך להמציא כזה שקר? זה פשוט שפל.”
פיטה גלגל את עיניו. “זה דבר בטוח. היא לא תתקוף אתכם, אתה רק צריך לזוז מהדרך.”
“ברור, יצור אוכל-אדם שעוצב במיוחד על ידי הקפיטול כדי להרוג כל מה שנקרה בדרכו, ואתה אומר לי לזוז מהדרך. באמת חשבת שאני אאמין לזה?” הוא שאל בעצבנות.
“הוא לא עוצב להרוג את כל מה שנקרה בדרכו, הוא עוצב כדי לשבור את שדה הכוח,” פיטה ניסה לשמור על סבלנותו.
“ולמה שקברניטי המשחק ישחררו יצור כזה לזירה? הם ירצו רק מנצח אחד.”
עיניו הירוקות של בריי הביטו בו בספקנות, ופיטה הישיר אליו מבט. חייו של בריי היו תלויים בשיחה הזאת, אם הוא רק יצליח לגרום לו להאמין בתוכנית. בהנחה שהוא ופרים אכן יגיעו לסוף, לא היה לפיטה ספק מי מבין שניהם ישרוד; אבל הוא לא רצה שבריי יהרוג אותה. אחיו לעולם לא יצליח לחיות עם ההשלכות הנובעות ממעשה שכזה במחוז, שלא לדבר על המחיר הכבד שייגב
