בהודעה: חלק א'
פרק 6: ג'ונגל מבטון
פרים רצה לצידו של בריי במורד המדרגות, שהיו מלאות בשלוליות דם וגופות. היא לא הייתה מסוגלת להסתכל עליהן למשך מספיק זמן כדי לזהות את המיועדים, שרק לפני פחות משעה עוד היו בחיים. נערים ונערות שבדיוק כמותה, רצו רק לחזור הביתה. כלי נשק צבועים בארגמן היו שרועים בכל מקום- אלות, חניתות, סכינים. היא רצתה לעצום את עיניה, לדמיין שהיא עדיין במחוז 12, להתפרק ולבכות. אבל במשחקים אין זמן לדמעות, והיא ידעה זאת היטב.
היא ובריי כמעט הגיעו לתחתית המדרגות. “מה הצלחת לקחת?” היא שאלה אותו, מסיטה את מבטה מגופתו המרוסקת של המיועד ממחוז 5.
“סכינים בעיקר, ואת זה,” הוא אמר והעביר לה את התרמיל.
היא בחנה את תכולתו במהירות. “ערכת עזרה ראשונה, קצת לחם, מים, גפרורים ושק שינה,” היא אמרה, מעודדת מעט מתכולתו.
“לקחתי את התרמיל הכי גדול שיכולתי למצוא. כנראה שזה השתלם,” הוא חייך.
“נצטרך למצוא מים בהקדם האפשרי. יש לנו רק ליטר אחד וזה לא יספיק להרבה זמן. כדאי לנו גם להתרחק מלינייס - הוא לא משחק בהגינות.”
כשנחלצו לבסוף מקרן השפע, לא נותר בה דבר חוץ משרידי מאבק. כל שאר המיועדים כבר מצאו את עצמם בפסגות הבניינים או במקומות המחבוא שלהם. המיועדת ממחוז 1 שכבה שם ללא רוח חיים וחנית נעוצה בין צלעותיה. בריי שלף אותה ממנה בצליל מחליא והמשיך ללכת. הוא הקפיץ את החנית בידו, כמתרגל למשקלה, ופרים המזועזעת הלכה בעקבותיו.
“אף אחד לא משחק בהגינות במשחקים, פרים. תכניסי לך לראש." הוא הקפיץ את החנית בידו, כמתרגל למשקלה. כשהבחין בדאגה שעל פניה הוסיף, "זה כיף לראות מיועדים מתים, אבל לא לראות אותם מתים מצמא. בטח נצליח למצוא מים בקרוב.”
פרים שתקה והמשיכה לעקוב אחריו. האם זה היה אמור לנחם אותה? דמה של המיועדת ממחוז אחת המשיך לטפטף על החנית הברזל בכל צעד מהיר נוסף שעשו. ולגבי מים... גם בזה לא הייתה בטוחה. הכל היה עירוני מדי. הסיכוי למצוא מאגר מים טבעי נראה קלוש.
"אנשים פעם חיו כאן. זה סימן טוב. תכף נמצא מים," בריי אמר בשקט.
“כן, אבל פעם זאת הייתה עיר אמיתית, עם מים שזרמו בברזים ולא באגמים. אני לא יודעת אם יהיה פה מקור מים טבעי.” היא סרקה את סביבתה, מפחדת ממיועד שעלול לארוב להם בדרך; לצוץ מאחורי בניין אבן עם קשת דרוכה בידו, חנית ברזל או סכין פלדה, אך השטח היה נקי, להוציא את כתמי הדם, החלודה והאבק. לאחר כמה דקות של צעידה דוממת נשמעו יריות התותח. היא המשיכה ללכת וספרה אותן. הוא ירה ללא הפסקה במשך מה שנראה כמו נצח. תשעה-עשר מיועדים איבדו את חייהם תוך פחות משעה.
צל חלף על פניו של בריי. “המון מיועדים רצו לבניינים הקורסים האלו. כדאי שננסה גם. אולי נצליח למצוא שם משהו."
“אני פוחדת שהם יתמוטטו כשנהיה בפנים. הם נראים לי לא יציבים...” היא הסתכלה בבריי, והבחינה בסרט שהיה כרוך סביב לזרועו. סרט שחור, עם הספרה 12 ארוגה סביבו בלבן. השנה כולם חויבו לענוד שני סרטים כאלו; אחד עם מספר המחוז שלהם, והשני היה חלק. כך גם שני הסרטים שלה, אלא שלפתע הסרט החלק הציג כעת תמונה של צריח.
פרים הסבה את תשומת ליבו. “היי, תסתכל.”
הוא הביט על הסרט בעניין, ואז בחן את שלה. “נכון... שלך רץ.”
היא הביטה בזרועה השמאלית והנהנה. “טוב, זה נראה נחמד." היא ידעה שאת הסרטים האלו הם לא עונדים למטרות קישוט בלבד.
“את יודעת לשחק שח, פרימי?” הוא שאל בחיוך עגום.
“לא. ” היא אמרה, בוהה באדמה הירוקה. “אבא שלי אמר שהוא ילמד אותי כשאני אגדל.”
“מעניין למה הם עשו את זה,” מחשבתו נדדה לזמן מה. “הם רוצים להראות לנו שאנחנו כלים במשחק שלהם?”
התזכורת הזאת לא באמת הייתה נחוצה.
בריי בחן את הבעתה האומללה. “פרימי, את רוצה לשרוד בזירה?”
“אתה יודע שכן,” היא אמרה בשקט, עדיין מסתכלת על זרועה.
“אז אל תתני למילים לדכא אותך.” קולו עלה מעט, השתתק לפתע ועצר במקומו. “תסתכלי למעלה.”
היא הרימה את מבטה, והמראה לא היה דומה לדבר שראתה מעולם. היו בזירה קווי מתאר ברורים של זכוכית. מעבר להם, אם התאמצה מספיק כדי לראות מעבר לאשליית השמים, הכל היה צבוע בכחול כהה, עם צללים חולפים ומשתנים. יותר מכל, זה נראה כמו -
“אקווריום?” היא שאלה את בריי, שהנהן. “זה מטורף...”
“הכל מטורף בזירה,” הוא אמר, מחדש את הליכתו.
היא רצה בעקבותיו והושיטה לו את בקבוק המים. “תשתה קצת. רצנו הרבה היום, אתה בטח צמא.”
“אני בסדר. תדאגי לעצמך קודם,” הוא נעמד במקומו ודחף את הבקבוק בחזרה לזרועותיה. היא הביטה בו בדאגה והוא התכופף ופרע את שיערותיה. “יהיה בסדר. שרדנו את מרחץ הדמים, ויש לנו קצת אוכל ומים. אל תדאגי, פרימי.”
“מרחץ הדמים כבר מאחורינו,” היא אמרה בשקט. “הישרדות היא הבעיה האמיתית. קטניס אמרה לנו את זה המון פעמים.”
“אל תשכחי שלשאר חברינו היקרים יש אותה הבעיה. המצב שלנו הרבה יותר טוב משלהם,” הוא משך בחזרה את ידו. “אנחנו לגמרי חשופים פה. כדאי שנמשיך ללכת לפני שמישהו יתקוף אותנו ממרחק.”
“אין לנו הרבה מה לדאוג לגבי זה. לא ראיתי בקרן השפע קשתות או נשקים אחרים לטווח רחוק. הם יצטרכו לתקוף אותנו מקרוב." רעד עבר בה מעצם המחשבה.
“על מה את מדברת? אפשר לזרוק סכינים ממש - “ הוא בלם אותה בידו, אך לא היה בכך צורך. שניהם נעצרו ובהו קדימה, לא בטוחים מה עליהם לעשות.
קו שחור, ישר ומדויק השתרע במרחק של כמה צעדים מהם, ומצדו השני הטחב והאצות היו צבועים באדום כהה.
“אני לא חושבת שכדאי שנעבור את הקו,” פרים אמרה בחשש. “מי יודע מה הם מכינים לנו שם.”
“אז לאן אנחנו יכולים כבר ללכת? אין לנו ברירה אחרת,” אמר בריי. הוא היסס למשך כמה שניות ואז חצה את הקו, פוסע מספר צעדים מצדו השני. הוא הסתובב אליה וחייך. “וואו, אצות אדומות. קטלני.”
פרים כבר הייתה מוכנה לפתוח את פיה בצרחה, ונרגעה לגלות שדבר לא קרה. “מצחיק מאוד," היא אמרה בהקלה. היא עקבה אחריו אל מעבר לקו. לאחר כמה צעדים, עשרות ציפורים עברו במעופן את בריי ועטו ישירות על פרים. הן דמו ליונים פשוטות מלבד עיניהן האדומות כדם, מקור ארוך ומעוקל וטפרים חדים כתער. הן שרטו את פניה וזרועותיה, והיא הרימה אותן כדי להגן על ראשה.
“פרים!” הוא קרא, משליך את החנית שבידו על אחת מהציפורים. הוא רץ לקראתה, תפס בזרועה והעביר את שניהם בחזרה לאזור הירוק. ברגע שהם עברו, נראה היה שהציפורים נתקלו בקיר שקוף שמנע מהן מלעקוב אחריהם. לאחר כמה שניות הן התעופפו בחזרה לכיוון ממנו הן באו.
פרים התנשפה בפחד, פניה וידיה שרוטים, והיא הסתכלה בו בבעתה. “מה זה היה?”
