שכחתי לצרף כהודעה...
פרק 7: מזור
חדר המדריכים בקומה ה-12 היה מרווח ומלא במסכים, כורסאות מרופדות ניצבו בכל פינה ומזון משובח הוגש להם בלחיצת כפתור. מסכי תצוגה ענקיים כיסו את הקירות מכל עבר, ובקרים אפשרו להם לראות את הזירה מכל זווית אפשרית. עבור קטניס, החדר המפואר דמה יותר מכל לבית כלא, כאשר האפשרות לצפות במותה של אחותה מזוויות מרובות כל כך ובזמן אמת מרחפת ללא הרף מעל ראשה. היא הרגישה חסרת תועלת לחלוטין.
נכון לעכשיו, החשדנות שהתגנבה לליבה בכל פעם שחשבה על בריי התחלפה בדאגה. למרות שהיה יכול להפקיר אותה בקלות לחסדיו של לינייס, או להשאיר אותה בתחתית קרן השפע, הוא נשאר איתה לאורך כל הדרך. הוא הצליח להשיג לה אספקה שלעולם לא הייתה משיגה בכוחות עצמה, והציל אותה מהמוטציות. המשחק היה עדיין בתחילתו, אך לעת עתה בריי מלארק התגלה כסיכוי היחיד שלה לשמור על פרים בחיים. כרגע הוא גוסס על רצפת הזירה, והיא לא יכלה לתת לזה לקרות. לפחות לא עכשיו, לא כשהיא עדיין חייבת לו.
פיטה ישב מול אחד המחשבים, קמט עמוק חרוש בין גבותיו. כמדריכים, הם מסוגלים לחפש כל מתנה אפשרית לפי קריטריונים של מחיר, סיטואציות, תסמינים, או כל דבר אחר שעולה על רוחם. האפשרויות היו אינסופיות.
"לא נוכל להרשות את זה לעצמנו. יש לנו כמה חסויות, אבל זה אפילו לא קרוב," הוא אמר בכאב.
" היימיטץ' שלח לי תרופה בשנה שעברה," היא אמרה לפיטה, מסיטה את מבטה מבשרו החרוך של בריי. "אין שום דבר שאפשר לעשות?"
"המצב שלו הרבה יותר גרוע ממה ששלך היה. יש לנו מזל שהוא בכלל בחיים עדיין."
"אנחנו רק ביום הראשון! תרופות לא אמורות להיות יקרות כל כך!" היא צעקה בכעס. "הוא אח שלך, לא? לך אמור להיות אכפת!"
"את לא חושבת שאני רוצה שהוא יקבל אותה?" הוא אמר בתסכול, מנסה בבירור לשמור על קור רוחו. "אני מנסה לחשוב על דרך אפשרית כדי לעזור לו."
'תחזיק מעמד. זה רק היום הראשון. אתה לא יכול למות עדיין, לא כשפרים עוד זקוקה לך.'
~
"פרים, איפה את? אני לא יכול לראות שום דבר."
פרים שפכה מעט מים על עיניו. היא ידעה שזה חסר תועלת, אבל לא היו לה הרבה אפשרויות. "אני אנסה למצוא עשב שיוכל לעזור לך," היא אמרה בקול בטוח ככל האפשר, למרות שהייתה על סף היסטריה מוחלטת.
"הכל מטושטש. אני גם לא יכול להזיז את הרגליים." הוא נשך את שפתו בחוזקה עד שהיא התחילה לדמם. "אל תנסי לחפש עשבים עדיין. את צריכה להתחבא."
"בסדר." פרים התחילה לגרור אותו במאמץ רב אל אחד הבניינים. בריי החל למחות, אך במצבו לא היה הרבה שביכולתו לעשות. הכרתו הייתה מעורפלת, ומדי פעם הוא מלמל מילים שהיא לא הצליחה להבין. היא הזיזה אותו רק כמה סנטימטרים בכל פעם, אך בסופו של דבר הם הגיעו ללובי של מה שהיה פעם בניין מפואר. גבה כאב מהמאמץ והיא רצתה יותר מכל לנוח, אך היא ידעה היטב שאין לה זמן לבזבז.
"איפה אנחנו?" הוא שאל ושפשף את עיניו.
"בניין כלשהו. אתה תהיה בטוח כאן, אל תדאג. הכל יהיה בסדר," היא אחזה בידו. "אני אנסה למצוא לך תרופה עכשיו. רק תישאר כאן ותנוח."
"לאן אני כבר יכול ללכת?" הוא חייך במרירות. "אני לא יכול אפילו לזוז."
"אז יהיה לי קל למצוא אותך כשאחזור," היא החזירה לו חיוך, גם אם הוא לא יכל לראות אותו, ויצאה מהדלת, בחזרה אל הרחוב מלא הטחב, בחיפוש אחר כל דבר שיוכל לעזור לו.
~
"תשתמשו קצת בראש שלכם, נאהבים," הפטיר היימייטץ' מהספה עליה שכב. שלושה מהמיועדים שלו כבר נהרגו, ומספר בקבוקי משקה התגלגלו על הרצפה, ריקים. בקבוק נוסף היה בידו. "אתם מכירים מישהו עשיר?"
"אנחנו האנשים הכי עשירים במחוז 12, אבל אסור לנו לתת חסות או להמר," קטניס אמרה בקדרות.
"לא, אתם לא יכולים. מי כן?"
פניו של פיטה אורו כשההבנה שקעה בראשו, והוא רץ אל הטלפון שהיה בחדר בזמן שהיימיטץ' גיחך לעצמו.
~~
פרים התהלכה ברחוב העירוני, נוברת באצות ובטחב, מפוחדת כפי שלא הייתה בחייה. אם מישהו ינסה לתקוף אותה או את בריי, הם ימותו תוך דקות. היא נאנחה. לא היה שם אפילו עשב מרפא אחד. היא עקרה כמה אצות אכילות והסתובבה בחזרה לבניין. 'מי יודע,' היא חשבה, 'אולי יש להן השפעה פלאית על הארס.'
"הרמת ידיים?" הוא שאל ברגע שצעדיה הדהדו בלובי.
"אני אף פעם לא ארים ידיים כשזה נוגע אליך," היא התקרבה אליו ותחבה חופן אצות לתוך פיו. "תאכל."
"איך את מכירה את הדברים האלה? יצאת לסיורים מתחת למים?" הוא אמר תוך כדי לעיסה.
"ראיתי אותן באימונים. הראייה שלך משתפרת?" היא הניחה יד על מצחו. הוא הזיע, אך לא היה לו חום גבוה במיוחד.
"לא," הוא אמר בעגמומיות. "הכל ממש שחור ומסתובב – " הוא איבד את ההכרה.
