יש המון דברים בכל מיני תחומים...
שנקבעים או נבחרים מבין כמה אפשרויות באופן שרירותי ונשארים כך מכח המסורת והופכים לסטנדרד. אז גם אם אינך מסכים עם שיקולים של נוחות, או מבנה אופטימלי של כלי מבחינה אקוסטית, יש סיבה מאוד חזקה - הרגל. אתה צודק שאפשר להתרגל לכל איצבוע (הרי אנחנו מנגנים דברים בסולמות רבים, דברים כרומטיים ואטונליים) אבל המסורת חזקה מהדברים האלה. אני אתן דוגמא: כפי שנאמר, הקרנות והחצוצרות בבארוק ובקלסיקה נבחרו עפ"י סולם היצירה (האמת שלפעמים גם הפוך - בבארוק לדוגמא, רוב היצירות עם חצוצרה הם ברה או דו). התווים היו כתובים בדו (ללא סימני התק) והצלילים הנשמעים היו עפ"י אורך הצינור. צינור בדו היה מנגן דו מי סול, צינור ברה היה מנגן רה פה# לה וכו'. ברבע הראשון של המאה ה-19 החלו בהמצאת השסתומים מה שאיפשר נגינה כרומטית. ברליוז אף כתב לכלים כאלה. לעומתו, ברהמס, שהיה תקוע עמוק במסורת, המשיך לכתוב תפקידים לחצוצרה טבעית למרות שמזמן היו בנמצא חצוצרות כרומטיות - שאיכותם אף הלכה והשתפרה עם הזמן. מתוך המסורת של הבארוק והקלאסיקה, שבה התווים כתובים בדו ומנוגנים על הצינור באורך הנדרש, המשיכו לקרוא לצלילים הפתוחים בכלי (האוברטונים המופקים ללא לחיצה) דו סול דו וכו' בלי קשר לconcert pitch (הגובה המוחלט של הצליל עפ"י צלילי הפסנתר). כלומר כשאנילוקח את החצוצרה במי במול - אני מאצבע דו מז'ור ויוצא מי במול מזו'ר. אני כמובן מודע לטרנספוזיציה שלי אחרת אני לא יכול לנגן עם אחרים. לעומת כל זה, וזה מחזק את דבריך גם: הטובה הוא כלי יחסית צעיר שעובד עפ"י אותו עקרון של החצוצרה, ומכיוון שלא היתה בו מסורת של נגינה או כתיבת תווים הם קוראים לצלילים בconcert pitch, ומאצבעים אותם לפי הצורך על כל טובה שהם מנגנים. הטובות הסטנדרטית הן בסי במול, דו, מי במול ופה. כלומר, טוביסטים וחצוצרנים עושים אותו הדבר בדיוק וקוראים לזה בשם אחר. בקיצור, לא תמיד יש הגיון בגלל שלמסורת כח משלה.
