כל החיים לפחד לאבד.
באדמה אין ריח מלחמה רק עשב בר מכה בסלע שורשים, 3 הלוויות בפחות מ-24 שעות, לידך. ועוד 3 אחרות. שהיו כבר, או שיהיו. היה ברדיו היום את "הילד שבך". אבל יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת. (אני תמיד מפחדת לאבד). כשאומרים בחדשות "הלוויתו תיערך בהר הרצל..", אני מתכווצת, זה שוב הכאב החותך הזה בבטן, כאילו שמדברים עליך. כאילו שאם ההלוויה היתה במקום אחר זה היה פחות כואב, או שאולי לפחות לא מוחשי כ"כ. כי אז לא הייתי צריכה לדמיין עוד חלקה שמתמלאת במקום הכ"כ מוכר הזה, שכבר 10 שנים הוא חלק מהחיים שלי, החלק הכי כואב בחיים שלי. אני אבוא אליך כשזה ייגמר (רק שייגמר כבר). אני תמיד באה אחרי שנגמר. לחבר את השמות והפנים שלהם שראיתי בטלויזיה ובעיתון לאבנים החדשות שלהם. אבל רק אחרי שייגמר. אני לא יכולה לבוא לשם עכשיו. אני לא יכולה כשיש שם כל הזמן הלוויות ואנשים, ואבל טרי כ"כ, שדוחק את האבל הישן שלי הצידה, כי עכשיו זה לא הזמן להיזכר בלבנון. (זה מספיק קשה גם ככה). זה לא הזמן, אבל כשאני עוצמת את העיניים אני רואה חיילים מתים. אני רואה ארון עטוף בדגל ושומעת אל מלא רחמים. התמונות של היום מתערבבות עם התמונות של לבנון השנייה, ואז גם עם שלך. אני עוצמת עיניים ורואה אותך מת. אני הולכת לישון וחולמת שאתה מת. אני מתעוררת בבוקר או באמצע הלילה, ולא יודעת איך להמשיך הלאה. אני אומרת לעצמי שלפחות זה לא לבנון. זה לא אותם מחבלים ולא אותו נוף ולא אותם שמות של מקומות. אבל זה לא עוזר, אתה יודע? כי זה אותם חיילים שמתים. אז זה לא באמת משנה איפה. הוא אמר לי היום "אני חושב שאני אוהב אותך". אמרתי לו- "אז אל תענה למספרים חסומים". (ושגם אני). ושלא יענה למספרים חסומים. ושלא יילך לשם גם הוא. אני רוצה לבכות. אני רוצה לספר לו על הסיוט הזה שעובר עלי עכשיו, אני רוצה להגיד לו שאני כל הזמן חושבת על חיילים מתים, ואני לא יכולה. אני לא יכולה מעבר ללשאול אותו את מי שאנחנו מכירים הקפיצו היום. ואם הוא ראה את ההפגנה, או את ההוא שקיבל צו 8 באמצע השיעור ויצא. אני לא יכולה לדבר מעבר להומור שחור, זה או להיות צינית או להתפרק. ואני לא יכולה לדבר עליך, אני לא יכולה אפילו לחשוב עליך, אני מפחדת להתפרק... [הלוואי שאני לא אלך יותר לעולם להלוויות צבאיות. הלוואי שלא יהיו יותר הלוויות צבאיות בכלל.]
באדמה אין ריח מלחמה רק עשב בר מכה בסלע שורשים, 3 הלוויות בפחות מ-24 שעות, לידך. ועוד 3 אחרות. שהיו כבר, או שיהיו. היה ברדיו היום את "הילד שבך". אבל יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת. (אני תמיד מפחדת לאבד). כשאומרים בחדשות "הלוויתו תיערך בהר הרצל..", אני מתכווצת, זה שוב הכאב החותך הזה בבטן, כאילו שמדברים עליך. כאילו שאם ההלוויה היתה במקום אחר זה היה פחות כואב, או שאולי לפחות לא מוחשי כ"כ. כי אז לא הייתי צריכה לדמיין עוד חלקה שמתמלאת במקום הכ"כ מוכר הזה, שכבר 10 שנים הוא חלק מהחיים שלי, החלק הכי כואב בחיים שלי. אני אבוא אליך כשזה ייגמר (רק שייגמר כבר). אני תמיד באה אחרי שנגמר. לחבר את השמות והפנים שלהם שראיתי בטלויזיה ובעיתון לאבנים החדשות שלהם. אבל רק אחרי שייגמר. אני לא יכולה לבוא לשם עכשיו. אני לא יכולה כשיש שם כל הזמן הלוויות ואנשים, ואבל טרי כ"כ, שדוחק את האבל הישן שלי הצידה, כי עכשיו זה לא הזמן להיזכר בלבנון. (זה מספיק קשה גם ככה). זה לא הזמן, אבל כשאני עוצמת את העיניים אני רואה חיילים מתים. אני רואה ארון עטוף בדגל ושומעת אל מלא רחמים. התמונות של היום מתערבבות עם התמונות של לבנון השנייה, ואז גם עם שלך. אני עוצמת עיניים ורואה אותך מת. אני הולכת לישון וחולמת שאתה מת. אני מתעוררת בבוקר או באמצע הלילה, ולא יודעת איך להמשיך הלאה. אני אומרת לעצמי שלפחות זה לא לבנון. זה לא אותם מחבלים ולא אותו נוף ולא אותם שמות של מקומות. אבל זה לא עוזר, אתה יודע? כי זה אותם חיילים שמתים. אז זה לא באמת משנה איפה. הוא אמר לי היום "אני חושב שאני אוהב אותך". אמרתי לו- "אז אל תענה למספרים חסומים". (ושגם אני). ושלא יענה למספרים חסומים. ושלא יילך לשם גם הוא. אני רוצה לבכות. אני רוצה לספר לו על הסיוט הזה שעובר עלי עכשיו, אני רוצה להגיד לו שאני כל הזמן חושבת על חיילים מתים, ואני לא יכולה. אני לא יכולה מעבר ללשאול אותו את מי שאנחנו מכירים הקפיצו היום. ואם הוא ראה את ההפגנה, או את ההוא שקיבל צו 8 באמצע השיעור ויצא. אני לא יכולה לדבר מעבר להומור שחור, זה או להיות צינית או להתפרק. ואני לא יכולה לדבר עליך, אני לא יכולה אפילו לחשוב עליך, אני מפחדת להתפרק... [הלוואי שאני לא אלך יותר לעולם להלוויות צבאיות. הלוואי שלא יהיו יותר הלוויות צבאיות בכלל.]
].
