כל העניין הזה של מטרת הבריאה ושיש תיקון

[יופית עם חיוך]

כל העניין הזה של מטרת הבריאה ושיש תיקון

אפשר להסביר את זה בצורה ברורה?

 

[אורלנה]

לאחרונה יצא ספר מומלץ מאוד שנותן תשובות

בהירות להרבה שאלות ,כדאי לעיין בו: אותיות דליבא:

שם הרב ברוך אשלג כותב:

"ותחילה צריך לדעת שיש ענין "מטרת הבריאה" ויש "תיקון הבריאה".

מטרת הבריאה היא כדי להטיב לנבראיו, שמדרך הטוב להטיב. וכמובא במדרש: משל למלך שיש לו מגדל מלא כל טוב וכו'. והם התענוגים הגדולים הנכללים במחשבת הבריאה אשר אותם הכין השי"ת עבור הנבראים. וידועה שאלת הספרים הק', אם המטרה היא להטיב לנבראיו, למה ניתן לנבראים ענין העבודה והיגיעה. ומשיבים: דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה. היינו, מי שמקבל מתנת חינם יש לו הרגש של בושה, המכונה נהמא דכיסופא.

על כן ניתן לנו ענין העבודה על מנת לקבל שכר, שבזה יתבטל ענין הבושה".


כלומר שלומדים שמטרת הבריאה מצד הבורא היא להיטיב לנבראים,
והנבראים מבחינתם כדי לקבל את ההטבה,צריכים לעשות תיקון
לתקן את רצונות הקבלה העצמית שלהם שיהיו לעשות נחת רוח לבורא,
כדי שיהויו להם כלים כדי לקבל את ההטבה.

יותר ברור עכשיו?

ודרך אגב יש אתר לספר -אפשר להתרשם:

http://otiyotdeliba.co.il/

 

[קבליסט ותיק]

תודה, ויישר כוח על הקישור לספר החשוב הזה

אבל עדיין לא הבנתי במה פתרו המצוות את ה-"נהמא דכיסופא" (לחם הבושה)?

שהרי אין פרופורציה בין מצוות הנחת תפילין לדוגמא שלוקחת 3 דקות,
לבין השכר הנצחי שנקבל בעבור המצווה הזו או כל מצווה אחרת?

 

[אורלנה]

את התשובה לזה אפשר למצוא

בהמשך הכתוב שם בספר:

"ושואל אאמו"ר זצ"ל בעל הסולם (בספר תלמוד עשר הספירות ח"א הסת"פ אות ז'):
סוף סוף הרי הבושה במקומה עומדת. משל למה הדבר דומה, לאדם הרוצה לתת לחברו אוצרות מלכים, אבל כדי שלא ירגיש נהמא דכיסופא הוא מבקש ממנו לעשות עבורו איזו מלאכה קטנה ותמורתה יתן לו את כל האוצרות. וכי יעלה על הדעת שבזאת תסור ממנו הבושה, הלא אין המלאכה הפעוטה יכולה להחשב תמורה כנגד אותם האוצרות.

אם כן כיצד זה תחשב עבודת האדם בימי חייו המועטים שאין לה אפילו ערך של מלאכה קלה בערך אותם האוצרות הנצחיים המוכנים לנו במחשבת הבריאה, כיצד תחשב היא לתמורה ואיך תסור על ידה הבושה?

ומשיב, שענין העבודה והיגיעה אינה משמשת תמורה להשיג עבורה את השכר, אלא עניינה הוא ההתאמצות לכוון לשם שמים, וכאשר האדם מכוון בעת קבלת התענוג לשם שמים ממילא פורח לו דבר הבושה, כי כל הבושה אינה אלא כאשר מקבל את התענוג לתועלת עצמו, אבל כשכוונתו לתת ולהשפיע לזולתו שוב אין בזה בושה. וגם כאשר מקבל תענוגים אין הוא מקבלם אלא מטעם שכך הוא רצונו ית', שהנבראים יקבלו את ההטבה."


כלומר תשובתו היא: שאין המצווה היא שמביאה שכר נצחי,
אלא הכוונה לעשות נחת רוח לבורא היא כלי שיכול להכיל נצחיות.

עכשיו זה יותר ברור?

 

[חסיד אשלג]

יישר כח! ועוד תוספת ומשל לחידוד העניין

השכר על המצוות הוא לא התיקון או הפתרון ל-"נהמא דכיסופא" כדברי הציטוט, אלה שהמצוות עם הכוונה הנכונה מביאים אותנו להפוך את הטבע שלנו מרצון לקבל לעצמינו שגורם לבושה בקבלה, לרצון לקבל על מנת להשפיע שמונע את הבושה בקבלה, מאחר והיא כדי לתת ולא לעצמי.

משל לעני שמחזר אחרי הפתחים של מסעדות ומפעלי מזון כדי לבקש אוכל ומוצרי מזון לו ולמשפחתו, שבוודאי שיש לו בושה גדולה לקבל את המצרכים האלה בחינם. לעומתו אדם בעל גמ"ח שמחזיק עשרות משפחות ע"י סלי מזון, שיבקש מאותם המסעדות ומפעלי המזון מצרכים כדי לתת למשפחות הנזקקים, לא רק שלא תהיה לו בושה בקבלת המצרכים האלה בחינם, אלה נהפכו, שיש לו סיפוק גדול שהוא מקבל כדי לתת לאנשים אחרים.

כך אדם שתיקן את הקבלה לעצמו ע"י המצוות לשמה, והפך למקבל את השפע והטוב של הבורא בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, כבר אין לו את הבושה בקבלה, כי כל מטרת הקבלה שלו היא רק על מנת להשפיע נחת רוח לבורא שרוצה שנקבל ממנו כאמור, ובכך הוא תיקן את ה-"נהמא דכיסופא" ע"י התורה והמצוות.

 

[יופית עם חיוך]

הקטע עם המטרה מובן.אבל התיקון לא מבינה

מה התיקון.לא מבינה איך מתקנים?

 

[אורלנה]

התיקון הוא תיקון של רצומות קבלה עצמיים שלנו

האדם נברא עם רצונות של קבלה עצמית, ועליו לתקן רצונות אלו שיהיו רצונות של נתינה והשפעה,על ידי תורה ומצוות,
והשפעה אמיתית לפי בעל הסולם איננה רק במעשים,אלא ובעיקר בהשתדלות האדם להשיג כוונה ראויה ביחד עם המעשים.
כך לאט לאט האדם משיג דבקות בבוראו ויכול לקבל את השפע שהבורא רוצה לתת לנבראים שזה מטרת הבריאה,

שנזכה...

 

[אורלנה]

***** צריך להיות רצונות

 

[REALI]

שלום,

הדברים היפים שאורלנה הסבירה הם בעצם דברי הרמח"ל המפורסמים שכתובים בספר 'דרך ה'' שזה ספר יחסית קל וקצר לקריאה שנותן הרבה יסודות על העולם ובאמת מומלץ לכל אחד.
יש גם הסבר דומה של האר"י אם אני לא טועה, שהבריאה היא ע"מ להוציא לפועל את שמותיו של הקב"ה, כגון רחום וחנון וכו' - שיבואו לידי ביטוי במציאות, וזה בעצם אותה אמירה כמו של הרמח"ל מזוית קצת שונה.
ותכלס הקב"ה לא לגמרי גילה לנו למה הוא ברא את העולם מבחינתו, אלא רק מה הוא רוצה מאיתנו אחרי שאנחנו כבר כאן.
גם ההסבר של הרמח"ל שטבע הטוב להיטיב, זה עדיין הסבר כפי איך שאנחנו רואים את זה. כלומר אנחנו תופסים אותו כאלוהים ומשמעותו של המושג אלוהים בהגדרה זה מישהו שמשפיע שפע, כלומר בורא עולמות. ולכן אם מישהו הוא אלוהים ממילא הוא בורא עולם. זה חלק מהמהות של המושג א-להים. וזה כוונת הרמח"ל שמדרך הטוב להיטיב. אך זה עדיין הסבר שלנו אחרי המפגש שלנו עם א-להים דרך העולם, ולא משהו שאנחנו יודעים מהצד שלו.
על הפסוק במשלי "כְּבֹד אֱלֹהִים, הַסְתֵּר דָּבָר; וּכְבֹד מְלָכִים, חֲקֹר דָּבָר", אומרים חז"ל:
מבראשית ועד ויכולו - כבוד א-לוקים הסתר דבר,
מויכולו והלאה - כבוד מלכים חקור דבר.
כלומר אחרי מעשה בראשית שיש עולם והקב"ה מוגדר "מלך", אז יש מצווה לחקור עליו ועל דרכיו ולדעת את שמו וזה כבודו. אך לפני מעשה בראשית, כשהוא מוגדר א-להים, זה כבר לחקור עליו עצמו ולא על דרכיו וזה משהו שאנחנו לא מסוגלים לתפוס בתפיסה האנושית שלנו ולכן שם כבודו הוא שהדברים נסתרים, כי הם אכן נשגבים מאיתנו. (עייני בהקדמה של המהר"ל לספר גבורות ה').
מהסיבה הזאת הכוזרי מסביר שהארוע המרכזי בתורה הוא לא בריאת העולם אלא יציאת מצרים. כי בריאת העולם מנותקת מאיתנו ומהמושגים שלנו, אך לעומת זאת ביציאת מצרים נוצר החיבור של האדם עם הא-להים. יציאת מצרים לא מעלה את השאלה למה נברא העולם, אלא איפה אני, הבן אדם, פוגש את אלוהים באדם שהוא ברא.
מה הסיבה שלו לברוא אדם או מה הוא מקבל מזה, אלו שאלות פילוסופיות, כי הם שואלים עליו ולא עלינו והוא הרי מנותק מאיתנו (לכאורה) ולכן זה לא שאלות קיומיות בשבילנו.
למרות זאת, מה שגורם לנו לשאול את השאלות האלו, נובע דוקא מהתחושות הקיומיות שלנו, מחוסר סיפוק מחיינו והרגשה שצריך יותר ממה שיש לנו בעולם העכשוי.
לכן עלינו, לדעתי, לשאול שאלות שנוגעות אלינו ולא אליו, כמו איפה אני פוגש את אלוהים באדם שהוא ברא. (בדגש על אני).
ולכן הזכרתי את יציאת מצרים, למרות שלא על זה שאלת.


לגבי מטרת הבריאה מבחינתנו, אני ממש לא מסכים עם האמירה שהמטרה שלנו היא להתענג על ה'. זו אמנם גם אמירה של הרמח"ל (בהקדמה למסילת ישרים) והמקור הוא בזוהר, אך זו אולי מטרה מבחינת העולם עצמו כככל, אך ודאי לא מטרה שלנו כבני אדם (ואפילו עם ההסבר של הרב אשלג של לקבל ע"מ לתת ולעשות נחת רוח לבורא). העונג הוא רק תוצר לוואי של המצב המושלם. הרגשה רעה נובעת ממציאות חסרה והרגשה שלמה ועונג נובעת ממציאות שלמה, אך זה תוצר לוואי של המציאות ההרמונית - שהיא היא המטרה. המטרה היא להתכלל בקב"ה, ולהדבק בו ודרכיו. "מה הוא רחום, אף אתה היה רחום וכו'". עונג זה רק תוצר של ההתכללות חזרה בבורא.


העניין של התיקון בבריאה הוא מכמה בחינות, ראשית יש שני סוגי שלמויות: שלמות אחת שהכל שלם מלכתחילה וקבוע בשלמותו. ושלמות אחרת שהדבר חסר בהתחלה והוא הולך ומשתלם עד שנשלם לגמרי, וזו כבר מעלה בפני עצמה, שהיתה פה בנייה של השלמות והשלמת החסרון. ואני חושב שזה הכוונה של הרמח"ל בביטוי נהמא דכיסופא - לחם בושה, שיש כאן תהליך של בניית השלמות בעבודה והתגברות על החסרון ולא רק הצד שהכל שלם מלכתחילה. ה' אחד וזו השלמות הקבועה מההתחלה, ושמו אחד - אלו ישראל שהם ההשתלמות מהמצב החסר עד לשלמות. וזו גם מטרת הבריאה מזוית נוספת.
ולכן העולם נברא כשטבוע בו חטא וחסרון והמטרה של העולם היא לתקן את עצמו עוד ועוד עד למדרגה השלמה.

(מעבר לכך עצם הקיום של העולם יכול להתקיים רק מכח זה שהוא חסר ו"נעלם" ואחרת היה נכלל בבורא ולא היה קיום נפרד בפני עצמו לעולם ולא היתה בריאה. ולכן העולם חייב להיות חסר ולכן חייבים תהליך של תיקון ואכן בסופו של דבר העולם יתכלל יותר ויותר בבורא ובמקביל יותר ויותר "יתאדה" הקיום שלו).