כל יום שישי בעשר
קמתי מכיסאי כשראיתיה נכנסת לבית הקפה, היא הייתה לבושה מעיל חורפי ארוך, ללא כפתורים, הידיים שבכיסיה מחבקים את הגוף חזק, מחממים אותה מהקור העז שעדיין ליווה אותה מהליכתה במדרחוב הירושלמי הקר כל-כך בזמן זה של השנה. חיוך של אושר נסוך היה על פניה מרגע שעיניה נחו על עיני, כה יפה הייתה עם החיוך הזה, אותו החיוך ששבה את ליבי בפעם הראשונה שראיתיה. היא חיבקה אותי לשלום, חיבוק חזק, חיבוק דוב, חיבוק של עצבות, שלא נראה על עיניה (או שכן?) ונתנה לי גם נשיקה, על הלחי, משהו שהיא לא עשתה הרבה. כנראה שעשיתי פרצוף מופתע, מפני שהדבר הראשון שאמרה היה "קרה משהו?", שיניתי את ארשת פני המופתעת, ועניתי לשלילה. הזזתי את כיסאה לאחור, כמבקש ממנה לשבת, מנהג קבוע שלנו, והיא התיישבה תוך מלמול "ג´נטלמן כתמיד" חרישי. בית הקפה שבו ישבנו הוא מהותיקים בירושלים, בית קפה מהסוג הישן, עם קירות עץ כהה, שולחנות עבים וכיסאות נוחים להפליא; אך הסיבה החשובה ביותר לבחירת בית הקפה הזה דווקא לפגישותינו, הייתה הסביבה; האנשים שהגיעו לבית קפה זה, היו אנשים שקטים, מבוגרים, שבאו לפה כדי לשתות קפה בשקט, בלי הרעש והצרות של הסובבים. וזה בדיוק מה שחיפשנו, מקום שקט לדבר, על הא ועל דה… "על מה אתה חושב? אתה נראה מרוחק…" הפריעה לי יעל במחשבותיי. "סתם, חשבתי על הפעם הראשונה שראיתי אותך…" עניתי. *** את יעל ראיתי בפעם הראשונה, ביומי הראשון בבית הספר התיכון. ילד, שלא כל-כך הסתדר מהבחינה החברתית בבית הספר היסודי, מגיע לבית ספר חדש, לא מכיר אף אחד, הדבר היחיד שהוא יודע זה שאין לסמוך על ילדים אחרים, שהם יכולים להיות רעים, שהם לא יקבלו אף פעם מישהו שונה מהם, מישהו שחושב אחרת, שנראה אחרת, ואף פעם לא הסתדר איתם, דיבר איתם, שיחק איתם, ילד שמפחד מהסביבה. אני זוכר שנכנסתי לכיתה, הכיתה הייתה כמעט מלאה בילדים, כמעט אף אחד לא מכיר את השני; ילדים ישובים בכיסאותיהם בשקט מופתי, מחכים למורה שתגיע. הגעתי יחסית מאוחר, ולכן כמעט כל הכיסאות היו תפוסים. הילדים צמצמו את עצמם לקראת החלק האחורי בכיתה, אף אחד לא רצה להיות זה שיושב מתחת לאף של המורה. רק בשולחן הפינתי הקדמי של הכיתה היה מקום פנוי, התחלתי להתקדם לכיוון הכיסא הזה, בהליכה איטית, מפוחדת, כולי מכווץ, ואז נעצרתי. רק באותו רגע ראיתי שיש עוד מישהו שיושב ליד השולחן הזה, שמשום מה נראה לי פנוי עד כה. ילדה. יפיפייה, לבושה שמלה פרחונית, שערה האדום והמתולתל סנוור אותי. פתאום לא יכולתי להמשיך להתקדם אל עבר השולחן הזה. שהרי מי אני ואיזו סמכות יש לי להושיב את עצמי בצמוד ליופי שכזה? היא סובבה את פניה לכיווני, פנים מלאות בטוב ובתמימות, פנים שלא חזו או ידעו שמץ של רוע. סונוורתי בפעם השנייה. היא הסתכלה עלי, בוחנת אותי לכמה רגעים, ציפיתי למבט מזלזל, המוגעל ממה שרואות עיניה, אותו המבט שקיבלתי בכל יום שעבר עלי בבית הספר היסודי. אך במקום כל זאת, היא חייכה, חיוך קורן מאושר שהתחיל בצד אחד של פניה, והמשיך עד לגן העדן שאליו קיוויתי להגיע באותו הרגע. סונוורתי בפעם השלישית. מאותו הרגע הייתי שלה. מאותו הרגע, התחלתי להבנות מחדש בעזרתה. יש מצב להמשך קריאת הסיפור? יופי. ניקו, זורה מלח על הפצעים.
קמתי מכיסאי כשראיתיה נכנסת לבית הקפה, היא הייתה לבושה מעיל חורפי ארוך, ללא כפתורים, הידיים שבכיסיה מחבקים את הגוף חזק, מחממים אותה מהקור העז שעדיין ליווה אותה מהליכתה במדרחוב הירושלמי הקר כל-כך בזמן זה של השנה. חיוך של אושר נסוך היה על פניה מרגע שעיניה נחו על עיני, כה יפה הייתה עם החיוך הזה, אותו החיוך ששבה את ליבי בפעם הראשונה שראיתיה. היא חיבקה אותי לשלום, חיבוק חזק, חיבוק דוב, חיבוק של עצבות, שלא נראה על עיניה (או שכן?) ונתנה לי גם נשיקה, על הלחי, משהו שהיא לא עשתה הרבה. כנראה שעשיתי פרצוף מופתע, מפני שהדבר הראשון שאמרה היה "קרה משהו?", שיניתי את ארשת פני המופתעת, ועניתי לשלילה. הזזתי את כיסאה לאחור, כמבקש ממנה לשבת, מנהג קבוע שלנו, והיא התיישבה תוך מלמול "ג´נטלמן כתמיד" חרישי. בית הקפה שבו ישבנו הוא מהותיקים בירושלים, בית קפה מהסוג הישן, עם קירות עץ כהה, שולחנות עבים וכיסאות נוחים להפליא; אך הסיבה החשובה ביותר לבחירת בית הקפה הזה דווקא לפגישותינו, הייתה הסביבה; האנשים שהגיעו לבית קפה זה, היו אנשים שקטים, מבוגרים, שבאו לפה כדי לשתות קפה בשקט, בלי הרעש והצרות של הסובבים. וזה בדיוק מה שחיפשנו, מקום שקט לדבר, על הא ועל דה… "על מה אתה חושב? אתה נראה מרוחק…" הפריעה לי יעל במחשבותיי. "סתם, חשבתי על הפעם הראשונה שראיתי אותך…" עניתי. *** את יעל ראיתי בפעם הראשונה, ביומי הראשון בבית הספר התיכון. ילד, שלא כל-כך הסתדר מהבחינה החברתית בבית הספר היסודי, מגיע לבית ספר חדש, לא מכיר אף אחד, הדבר היחיד שהוא יודע זה שאין לסמוך על ילדים אחרים, שהם יכולים להיות רעים, שהם לא יקבלו אף פעם מישהו שונה מהם, מישהו שחושב אחרת, שנראה אחרת, ואף פעם לא הסתדר איתם, דיבר איתם, שיחק איתם, ילד שמפחד מהסביבה. אני זוכר שנכנסתי לכיתה, הכיתה הייתה כמעט מלאה בילדים, כמעט אף אחד לא מכיר את השני; ילדים ישובים בכיסאותיהם בשקט מופתי, מחכים למורה שתגיע. הגעתי יחסית מאוחר, ולכן כמעט כל הכיסאות היו תפוסים. הילדים צמצמו את עצמם לקראת החלק האחורי בכיתה, אף אחד לא רצה להיות זה שיושב מתחת לאף של המורה. רק בשולחן הפינתי הקדמי של הכיתה היה מקום פנוי, התחלתי להתקדם לכיוון הכיסא הזה, בהליכה איטית, מפוחדת, כולי מכווץ, ואז נעצרתי. רק באותו רגע ראיתי שיש עוד מישהו שיושב ליד השולחן הזה, שמשום מה נראה לי פנוי עד כה. ילדה. יפיפייה, לבושה שמלה פרחונית, שערה האדום והמתולתל סנוור אותי. פתאום לא יכולתי להמשיך להתקדם אל עבר השולחן הזה. שהרי מי אני ואיזו סמכות יש לי להושיב את עצמי בצמוד ליופי שכזה? היא סובבה את פניה לכיווני, פנים מלאות בטוב ובתמימות, פנים שלא חזו או ידעו שמץ של רוע. סונוורתי בפעם השנייה. היא הסתכלה עלי, בוחנת אותי לכמה רגעים, ציפיתי למבט מזלזל, המוגעל ממה שרואות עיניה, אותו המבט שקיבלתי בכל יום שעבר עלי בבית הספר היסודי. אך במקום כל זאת, היא חייכה, חיוך קורן מאושר שהתחיל בצד אחד של פניה, והמשיך עד לגן העדן שאליו קיוויתי להגיע באותו הרגע. סונוורתי בפעם השלישית. מאותו הרגע הייתי שלה. מאותו הרגע, התחלתי להבנות מחדש בעזרתה. יש מצב להמשך קריאת הסיפור? יופי. ניקו, זורה מלח על הפצעים.