כל כך מצטערת
מיקי שלי, האם תוכל לסלוח לי אי פעם? לסלוח על זה שכביכול הייתי בת טובה אבל חרא של חברה. סיימתי את התואר השני במשפטים ושמעתי מחברים משותפים שגם אתה סיימת. מאותם חברים גם שמעתי שאתה מתבודד. מיקי שלי, אני עדיין קוראת לך ככה כוחו של הרגל, כמה שאני מצטערת שלא ראיתי את האמת. היום שנה אחרי בגיל 28 אני מסתכלת קצת אחרת על הדברים. אני נזכרת איך נפגשנו באוניברסיטה ביום הראשון ללימודים בקפיטריה. חשבתי אז שיש לך את העיינים הכי משגעות שראיתי אי פעם. מאז עברו כבר ארבע שנים שלוש אתך ואחת בלעדיך. אני זוכרת את הכל גם את הפרטים הכי קטנים של הקשר שלנו ובעיקר אני זוכרת את האהבה. אני עדיין חיה בדירה שבתקופה טובה יותר גרנו בה ביחד וידענו בה עשרה חודשים מופלאים. הזכרונות לוקחים אותי אחורה ללילה הנורא ההוא. לא זוכרת את הכל אבל זוכרת בערך. אוגוסט שנה שעברה. ערב התרמה אצל אמא שלי בעבודה. שמלה חדשה שנועדה להקסים במיוחד אותך. ההורים שלי שם אחותי אני וכמובן אתה. הבטחת לי לא לשתות ואני האמנתי. רק חבל שלא המשכחתי להאמין ועל זה אני מבקשת סליחה. זוכרת את התנדבת להחזיר את אחותי הביתה כי לא שתית. זוכרת אותכם יוצאים ואז כבר כלום, לא זוכרת כלום. לא זוכרת מי ספר לי לא זוכרת איך הגעתי לבית חולים לא זוכרת את ההלוויה ואחותי רק בת 24. מה שאני כן זוכרת וזוכרת מצויין זה אותך אומר "נשבע לך שלא שתיתי זה לא אשמתי" ואת ההורים שהתפרקו. אולי הייתי צריכה להיות נוכחת במשפט אבל בחרתי לברוח, לברוח הרחק לאוניברסיטה בלונדון. לא יכלתי להסתכל לך בעיינים ולדעת שאתה לקחת את החיים שלה. אני יודעת היום שנה אחרי שלא אתה האשם. תבין אותי, כשהייתי שם אבא שלי סיפר לי שבמשפט קבעו שהיית שתוי. לא יכלתי לסבול את העובדה שאחותי לא כאן איתי רק כי שתית. אני מצטערת שהאמנתי לו ולא לך. איך גיליתי אתה בטח שואל? כל דבר מתגלה לבסוף. עברתי אתמול על הניירת וגיליתי את הדוח המשטרתי, הבלמים לא עבדו. עכשיו מיקי שלי אומנם קצת מאוחר אני יודעת שאתה לא אשם. אולי אבא שלי חיפש מישהו להאשים. אני לא אבקש ממך לחזור אלי אני יודעת שזה בלתי אפשרי אני רק מבקשת שתסלח לי כמו שבן אדם אחד סולח לפעמים לשני, זה כל מה שאני מבקשת ממך... שלך ...
מיקי שלי, האם תוכל לסלוח לי אי פעם? לסלוח על זה שכביכול הייתי בת טובה אבל חרא של חברה. סיימתי את התואר השני במשפטים ושמעתי מחברים משותפים שגם אתה סיימת. מאותם חברים גם שמעתי שאתה מתבודד. מיקי שלי, אני עדיין קוראת לך ככה כוחו של הרגל, כמה שאני מצטערת שלא ראיתי את האמת. היום שנה אחרי בגיל 28 אני מסתכלת קצת אחרת על הדברים. אני נזכרת איך נפגשנו באוניברסיטה ביום הראשון ללימודים בקפיטריה. חשבתי אז שיש לך את העיינים הכי משגעות שראיתי אי פעם. מאז עברו כבר ארבע שנים שלוש אתך ואחת בלעדיך. אני זוכרת את הכל גם את הפרטים הכי קטנים של הקשר שלנו ובעיקר אני זוכרת את האהבה. אני עדיין חיה בדירה שבתקופה טובה יותר גרנו בה ביחד וידענו בה עשרה חודשים מופלאים. הזכרונות לוקחים אותי אחורה ללילה הנורא ההוא. לא זוכרת את הכל אבל זוכרת בערך. אוגוסט שנה שעברה. ערב התרמה אצל אמא שלי בעבודה. שמלה חדשה שנועדה להקסים במיוחד אותך. ההורים שלי שם אחותי אני וכמובן אתה. הבטחת לי לא לשתות ואני האמנתי. רק חבל שלא המשכחתי להאמין ועל זה אני מבקשת סליחה. זוכרת את התנדבת להחזיר את אחותי הביתה כי לא שתית. זוכרת אותכם יוצאים ואז כבר כלום, לא זוכרת כלום. לא זוכרת מי ספר לי לא זוכרת איך הגעתי לבית חולים לא זוכרת את ההלוויה ואחותי רק בת 24. מה שאני כן זוכרת וזוכרת מצויין זה אותך אומר "נשבע לך שלא שתיתי זה לא אשמתי" ואת ההורים שהתפרקו. אולי הייתי צריכה להיות נוכחת במשפט אבל בחרתי לברוח, לברוח הרחק לאוניברסיטה בלונדון. לא יכלתי להסתכל לך בעיינים ולדעת שאתה לקחת את החיים שלה. אני יודעת היום שנה אחרי שלא אתה האשם. תבין אותי, כשהייתי שם אבא שלי סיפר לי שבמשפט קבעו שהיית שתוי. לא יכלתי לסבול את העובדה שאחותי לא כאן איתי רק כי שתית. אני מצטערת שהאמנתי לו ולא לך. איך גיליתי אתה בטח שואל? כל דבר מתגלה לבסוף. עברתי אתמול על הניירת וגיליתי את הדוח המשטרתי, הבלמים לא עבדו. עכשיו מיקי שלי אומנם קצת מאוחר אני יודעת שאתה לא אשם. אולי אבא שלי חיפש מישהו להאשים. אני לא אבקש ממך לחזור אלי אני יודעת שזה בלתי אפשרי אני רק מבקשת שתסלח לי כמו שבן אדם אחד סולח לפעמים לשני, זה כל מה שאני מבקשת ממך... שלך ...
