כל כך מרגיז

[דולידול]

כל כך מרגיז../images/Emo123.gif

אתם מכירים את ההרגשה שרע לכם במקום מסויים ואתם רוצים לעזוב, ותוחנים את המוח בלי סוף, איך אני יעזוב? ואם לא אסתדר? והכסף? ואם אפול? והפחד שמתחולל בבטן וחותך כמו סכין, הפחד משינוי כך כך חזק ומפחיד. ואז אני נזכרת בספר "מי הזיז את הגבינה שלי" ואומרת אולי במקום אחר יהיה יותר טוב אבל מאיפה מתחילים? איך עושים? איזה מטומטמת אני? הלוואי שמשהו היה יכול לדחוף אותי ולעזור לי אם זה, אבל אין, אז מה להישאר ככה, ועוד שאלות ועוד... למה אני כך כך חרדתית וחושבת כל הזמן, ולמה שינוי זה דבר מפחיד? ואיך אוכל להתקדם כך בחיי אי פעם והכעס על עצמי גובר וגובר וגובר, איזה אדם אני פחדן כל כל הלוואי וההייתי לאדם אחר. על החלשים דורכים מה שלא יהיה כמה מסורים ואוהבים שההיו בסוף דורכים על הטובים, את הרעים מעריכים ואוהבים ופוחדים מהם למה החייים כל כך הפוכים? דולידול.

 

[ניאו30]

וואו,דולידול,הדברים שאמרת כאילו

יצאו מפי.אותם פחדים,אותם חרדות,אותו חשש לשנות.ממש אותה הרגשה שלי ביטאת כאן.יש הרבה דברים אצלי שאני צריך לשנות,צריך להשתנות, אבל אני יגיד לך אחד שאני מרגיש שהוא ממש הכרחי בשבילי,וזה מה שדיברת עליו כאן-אני גר במקום מאוד קטן שכזה,כולם מכירים את כולם,ואני מרגיש,תמיד הרגשתי האמת,שהמקום עוצר אותי,מונע ממני לעשות את השינוי הכל כך מיוחל.אבל איכשהו אני תמיד חושב על איך אני אסתדר כשאני אהיה במקום אחר,כי לכאן אני כבר רגיל,כבר למדתי איך לחיות פה,וזה נראה לי כל כך מפחיד ומאיים,עד שזה גורם לי להרתע מלעשות את אותו שינוי(והמחשבה הזאת אצלי מסתובבת כבר די הרבה שנים). שינוי הוא דבר מפחיד בגלל הלא נודע,וכשלא יודעים אז חושבים על מה שאנחנו כן יודעים,על מה שאנחנו זוכרים,על הנסיון,על העבר. ואם העבר לא נעים,אם נפגענו בו,אז לא רוצים להפגע שוב,רוצים להיות מוגנים(ככה חושבים לפחות),רוצים להיות רק עם עצמנו,כי אנחנו לא נפגע בנו(לא בכוונה לפחות). וסתם עוד הערה לא קשורה-יש הרבה אמת במה שאת אומרת לגבי אנשים חלשים או טובים לעומת האחרים,ואת זה אני אומר מנסיון כואב שלי. אני חושב שבסוף נמצא את הכוחות בעצמנו,בתוכנו,כי זה אנחנו צריכים את השינוי,ואף אחד,גם לא החברים שאין לי אבל אני כל כך רוצה שיהיו,גם הם לא יכולים לעשות את השינוי,מקסימום יכולים לדחוף אותנו,כמו שאמרת,אבל את השינוי אנחנו צריכים להחליט בעצמנו,שיבוא מתוכנו.לו יהי. לא יודע איך זה אצלך,אבל לי שירים נותנים המון כוחות, אז הנה אחד בשבילך,אולי גם בשבילי,למרות שאולי לא קשור כל כך לנושא השינוי,אלא יותר לדברים אחרים שאני מתמודד איתם,אולי קשור לפחד שלנו בכלל,וגם הפחד מהשינוי בתוכו. There's a hero If you look inside your heart You don't have to be afraid Of what you are There's an answer If you reach into your soul And the sorrow that you know Will melt away And then a hero comes along With the strength to carry on And you cast your fears aside And you know you can survive So when you feel like hope is gone Look inside you and be strong And you'll finally see the truth That a hero lies in you It's a long road When you face the world alone No one reaches out a hand For you to hold You can find love If you search within yourself And the emptiness you felt Will disappear And then a hero comes along With the strength to carry on And you cast your fears aside And you know you can survive So when you feel like hope is gone Look inside you and be strong And you'll finally see the truth That a hero lies in you Lord knows Dreams are hard to follow But don't let anyone Tear them away Hold on There will be tomorrow In time You'll find the way And then a hero comes along With the strength to carry on And you cast your fears aside And you know you can survive So when you feel like hope is gone Look inside you and be strong And you'll finally see the truth That a hero lies in you That a hero lies in you

 

[דולידול]

תודה רבה על תגובתך

את השיר הזה הייתי שומעת הרבה בעבר, אני אוהבת אותו מאוד ותודה שהזכרת לי לשמוע אותו שוב ולשאוב ממנו כוחות מחודשים. תודה דולידול.

 

[subtitles]

אכן מכירה את ההרגשה.. ../images/Emo60.gif

אני ממש ממש מפחדת משינויים. אני חושבת שהסיבה לפחד העצום הזה שקיים בי היא תחושת חוסר ידיעה.. מעין חוסר שליטה. אני כל כך מפחדת לעשות טעויות.. ולכן גם אני לפני כל פעולה שואלת את עצמי עשרות שאלות, כאשר אני מוצאת אולי תשובה אחת או שתיים לכל אלה. בסופו של דבר אני נשארת עם המון שאלות לא פתורות ומעשה אחד שלא נעשה. הפחד משתק אותי ולכן אני בעצם לא בוחרת. אני שונאת את זה. אבל זה לא הופך אותי למטומטמת.. וגם אותך לא

זה מובן מאוד לדעתי ששינוי יפחיד, ולכן לא צריך לכעוס. אלא להבין. לצערי רק את יכולה להחליט מה לעשות.. אך אנו יכולים להיות כאן ולתמוך בך. את אומרת שרע לך.. אז אולי באמת התחלה חדשה במקום חדש יכולה לעזור..

תבדקי כמה יש לך להפסיד. אולי תגלי שזה לא הרבה וזה שווה את הסיכון. במקום חדש יש כל כך הרבה אפשרויות.. כל כך הרבה אופציות. מדוע שלא תסתדרי..? אני אישית במקרים כאלה לוקחת דף וכותבת מדוע כדאי לעבור, ומדוע לא. האם ניסית את זה? אי אפשר להמנע מלקחת סיכונים בחיים לדעתי.. כל דבר בימינו כרוך בסיכון כלשהו. לכן חייבים פשוט לקחת החלטה ולהתמודד איתה. אחרת נגיע למצב שנשב ולא נעשה דבר. בקשר למשפט האחרון שכתבת.. בדיוק חשבתי על זה אתמול. אני מנסה להיות כל כך בסדר כל הזמן.. כל כך טובה. לעזור כשיש לי את הכוחות ולתמוך באנשים שצריכים אותי. ואני אוהבת את זה.. ואני שמחה לעזור ושמחה לשמוע פידבקים. אבל מדוע הדברים הרעים ממשיכים ליפול עלי, בעוד שאנשים מסביבי.. שחושבים על עצמם בלבד חיים באושר ועושר? זה פשוט מתסכל

 

[פרפר צהוב20]

קבלי גם שיר ממני

"הדרך ארוכה ומפותלת אני נופל וקם נופל וקם נופל וקם אף פעם לא אפסיק ללכת אני נופל וקם נופל וקם עובר גשר ועוד גשר אני נופל וקם נופל וקם נופל וקם כמה ארוכה היא הדרך אני עומד איתן עם ראש מורם אומרים שהאהבה באה רק מליון לאחד אומרים שאין סיכוי שהשמש עוד תזרח עלי הם אומרים שאפול הם אומרים שאברח,אומרים שאשאר לבד אומרים שאני לא מתאים לחיים כי אין בי את הרצון לזהב ויהלומים אין לי קלפים נכונים אולי זו החברה שקורסת אם זה לא מקום מתאים למחפשים של הקשת בענן מתעלמים מסימן הזמן והכוכב שלי היכן בני אדם אני קים בעניכם אולי אין לי ערך אבל יש לי נשמה יש לי שיר יש לי תדרך הדרך ארוכה ומפותלת מלפני עמוד של אש מאחורי ענן עשן השארתי עיר מתכת מאחור הולך לאן מקום שבו השמש לא מכוסה בבניינים מעבר להרים אל השדות הירוקים כי יש מקום יותר מתוק מהמקום הזה שבו הזמן יותר ארוך כמה שרק נרצה הגיע רגע זה הרגע בו צריך לחשוב לפרוש כנף לומר שלום לקום ולעזוב אל המקום שבו אני יכול להיות עצמי אחרי 2000 שנות גלות רוצה להיות חופשי מעבר אל האופק שם שרות הציפורים לשם אני אגיע ועד אז אשיר שירים כמה שהדרך ארוכה ומפותלת אני לא עוצר מלכת לא יכול להפסיק משאיר מאחורי את הפחדים ואת הצער הכל הוא הכל אני חייב להמשיך כל מה שקורה אני יודע שצריך לקרות אני האש שלא תוכל לכבות המוזיקה עוד תקח אותי למעלה ולאופק הדרך ארוכה ללכת בה זה לחיות הדרך ארוכה ומפותלת כל סוף הוא התחלה חדשה העצב הוא סימן שבקרוב תבוא שמחה אני לא במרוץ ולא במלחמה הראש בעננים רגליים על האדמה כמה ארוכה היא הדרך אני נופל וקם" שיר המוטיבציה הגדול ביותר שאני מכיר.... זה ממני לכולם! אגב, אני בדרך לשבועיים לבסיס במקום שבו אין לי אויר.