זה מה שנורא כל כך,
שאנו רגילות כל כך לכשלונות, שאין כבר דמעות. אני מפחדת מזה, מפחדת מההתרגלות לשלילי, מההשלמה הזו, כי הסטירה הראשונה מפתיעה וכואבת, ואילו בחמישית, בשישית, בשביעית- הלחי כבר מתרגלת, הופכת מחוספסת וחסרת חישה, כפי שהייתה. טאבי, כואבת איתך את השלילי הזה, תבכי אותו כדי לא להתרגל, כי את עוד תצליחי, תהרי, תתעגלי, תלדי, עד שתבכי שוב למראה ותחושת העולל, עור מעורך שנוגע בך... מחבקת הרבה ובוכה איתך, מרב