(כל מה שרציתי זה לישון).
אני רוצה שהחודשיים הבאים לא יהיו. שאני לא אצטרך לעבור את כל זה. (שוב). היית מצפה שאני כבר אדע איך. אבל אני לא- כל פעם אני רק מנסה לשרוד את זה, כאילו שלא תהיה גם שנה הבאה. (וכל אלה שיבואו אחריה. אני אף פעם לא מצליחה לדמיין את העתיד שלי). אתה יודע כמה דברים עברתי השנה..? (ואתה לא היית שם). ודווקא עכשיו, כשיש זמן לנשום, אני לא יודעת מה לעשות איתו. כאילו שכבר לא נשאר אוויר. (ועוד מעט שוב). לפעמים אני רוצה לספר עליך, סתם, שידעו. וזה עומד לי על קצה הלשון, ואז אני עוצרת את עצמי, כי אני יודעת שאח"כ אני אתחרט על זה, כמו תמיד, בסוף אני אתחרט על זה, כשאני אראה את המבט הזה בעיניים שלהם וארגיש צורך להתנצל ולהגיד "לא נורא, זה בסדר", או משהו כזה. למרות שזאת לא אשמתי, ושזה כן נורא, ובכלל לא בסדר. (וגם אם לא, אח"כ אני עדיין אתחרט, הם יידעו עליך ואני כבר לא אוכל להרגיש נורמלית יותר. כמו בפרסומות האלה של ללכת עם ולהרגיש בלי, אתה יודע). הגעתי לקטע ב"עשו" שהיא ישנה במיטה שלו כל הזמן מאז שהוא מת, וחשבתי שאצלנו אין דברים כאלה, לא היו גם, אף אחד לא התמוטט או הפסיק לתפקד, שומדבר טרגי כזה. אחרי כמה חודשים ארזו את החדר שלך, היא עברה לגור שם ואני קיבלתי חדר לבד (מי אמר שאין יתרונות, אה?), את הפעמים הבודדות שראיתי את אמא בוכה בחדר שלך כבר הדחקתי, ואני בכלל לא העזתי להיכנס לשם, כבר לא היה לי בשביל מה. לא כזה טרגי, אתה רואה. די פשוט בסך הכל. כלכך פשוט שבא לי לצרוח לפעמים. (עוד כמה עמודים אני אגיע לקטע של "אתה יודע כמה ימי זכרון יש למשפחה כזאת בשנה?"....וזה דווקא כן כמו אצלנו, מילה במילה, ותמיד חשבתי שמי שלא עבר את זה לא יוכל להבין. ובעצם אני עדיין חושבת ככה. וגם אם יוכלו להבין את הקונספט של "אח מת", הם לא יוכלו להבין באמת מה זה עושה -לי-. אני בקושי מבינה. ועוד כמה שבועות יתחיל אוקטובר, ואז, מה?)
אני רוצה שהחודשיים הבאים לא יהיו. שאני לא אצטרך לעבור את כל זה. (שוב). היית מצפה שאני כבר אדע איך. אבל אני לא- כל פעם אני רק מנסה לשרוד את זה, כאילו שלא תהיה גם שנה הבאה. (וכל אלה שיבואו אחריה. אני אף פעם לא מצליחה לדמיין את העתיד שלי). אתה יודע כמה דברים עברתי השנה..? (ואתה לא היית שם). ודווקא עכשיו, כשיש זמן לנשום, אני לא יודעת מה לעשות איתו. כאילו שכבר לא נשאר אוויר. (ועוד מעט שוב). לפעמים אני רוצה לספר עליך, סתם, שידעו. וזה עומד לי על קצה הלשון, ואז אני עוצרת את עצמי, כי אני יודעת שאח"כ אני אתחרט על זה, כמו תמיד, בסוף אני אתחרט על זה, כשאני אראה את המבט הזה בעיניים שלהם וארגיש צורך להתנצל ולהגיד "לא נורא, זה בסדר", או משהו כזה. למרות שזאת לא אשמתי, ושזה כן נורא, ובכלל לא בסדר. (וגם אם לא, אח"כ אני עדיין אתחרט, הם יידעו עליך ואני כבר לא אוכל להרגיש נורמלית יותר. כמו בפרסומות האלה של ללכת עם ולהרגיש בלי, אתה יודע). הגעתי לקטע ב"עשו" שהיא ישנה במיטה שלו כל הזמן מאז שהוא מת, וחשבתי שאצלנו אין דברים כאלה, לא היו גם, אף אחד לא התמוטט או הפסיק לתפקד, שומדבר טרגי כזה. אחרי כמה חודשים ארזו את החדר שלך, היא עברה לגור שם ואני קיבלתי חדר לבד (מי אמר שאין יתרונות, אה?), את הפעמים הבודדות שראיתי את אמא בוכה בחדר שלך כבר הדחקתי, ואני בכלל לא העזתי להיכנס לשם, כבר לא היה לי בשביל מה. לא כזה טרגי, אתה רואה. די פשוט בסך הכל. כלכך פשוט שבא לי לצרוח לפעמים. (עוד כמה עמודים אני אגיע לקטע של "אתה יודע כמה ימי זכרון יש למשפחה כזאת בשנה?"....וזה דווקא כן כמו אצלנו, מילה במילה, ותמיד חשבתי שמי שלא עבר את זה לא יוכל להבין. ובעצם אני עדיין חושבת ככה. וגם אם יוכלו להבין את הקונספט של "אח מת", הם לא יוכלו להבין באמת מה זה עושה -לי-. אני בקושי מבינה. ועוד כמה שבועות יתחיל אוקטובר, ואז, מה?)
