כל מה שרציתם לדעת על "רשות הפיתוח" ולא ידעתם לשאול.

[הנדלניסט מהבקעה]

כל מה שרציתם לדעת על "רשות הפיתוח" ולא ידעתם לשאול.

הנה כי כן "למרות השם המחייב לכאורה" רשות הפיתוח אינה קיימת בפועל, היא פיקציה וקיומה ברישומים נוגע להיותה סוג של "צינור" שדרכו הועברו קרקעות נפקדים מהאפוטרופוס על נכסי נפקדים בהקנייה לגוף שהוא לפחות לכאורה אינו מדינת ישראל, נושא זה עלה לא מעט בבתי המשפט השונים המדינה העלתה תמיד טענה שהעברה בוצעה בתמורה ולכן אין להשיב את הקרקעות שהועברו לרשותה.

פרל דוד

מקרקעי רשות הפיתוח
מתוך ספרם של פרופ' רות גביזון וא' גריידי-שורץ, ההסדרה החוקתית של נושאי מקרקעין

בבעלות רשות הפיתוח מצויים כ- 2,506 קמ"ר, המהווים כ-12% מן הקרקעות במדינת ישראל. על פי הגדרת סעיף 2(א) לחוק רשות הפיתוח (העברת נכסים), תש"י – 1950, רשות זו הינה "חבר בני אדם" הממונים על ידי הממשלה "להיות רשות לפיתוח הארץ"[1].

בפסיקה נקבע, כי רשות הפיתוח אינה "אורגן" של המדינה, שכן היא אישיות משפטית נפרדת ממנגנון הממשל הרגיל, והיא אף רשאית על פי חוק רשות הפיתוח לבצע עסקאות עם המדינה ולפעול יחד איתה בשותפות[2].

במאי 2004 החליטה הממשלה על זהות מנהליה הנוכחיים של רשות הפיתוח, ומינתה את מנהל ממ"י להיות גם מנהלה של הרשות. עמו מונו שני חברים נוספים - היועצת המשפטית של ממ"י, וכן מנהל אגף בעלות ורישום בממ"י[3].
שלושת אלה מהווים אותו "חבר בני אדם" אליו מתייחס החוק, והם הם רשות הפיתוח.

על פי המידע שנמסר לנו, מאז ומעולם מנתה רשות הפיתוח שלושה אנשים בלבד.

הרשות פעילה באמצעות ממ"י, אשר אמון על פעולות הפיתוח בעצמו[4]. בהחלטה של רשות הפיתוח מיום 19/10/04 נקבע, כי בהיעדר החלטה אחרת, מדיניות מועצת מקרקעי ישראל תחול על רשות הפיתוח[5].

התמונה המצטיירת מכך היא שרשות הפיתוח אינה קיימת אלא כגוף "רדום", שכל תכליתו להחזיק בבעלותו את הקרקעות שהועברו לו מכוח החוקים אותם נתאר כעת.

הבהרה : [עפ"י המספרים]
[1] כפי הנלמד מסעיף 2(א) לחוק רשות הפיתוח, המטרה הכללית של הקמת הרשות היתה להפקידה על פיתוח הארץ. לשם כך היא הוסמכה בסעיף 3 לחוק לרכוש נכסים, לפתחם ולמכרם, וכן להקים תשתיות ולתחזקן, לדאוג למפעלי ייעור, מפעלי התיישבות, מפעלי שיכון, ומפעלים אחרים ועוד. על כך מעיר ויסמן, כי ההסמכה המפורשת לרשות הפיתוח לעסוק בפיתוח מקרקעיה, ובכלל זה להקים מפעלי השקאה, ייעור, מפעלי מים, מפעלי התיישבות, ועוד, אינה מתיישבת יפה עם הכוונה להועיד את פיתוח מקרקעי ישראל, ומקרקעי רשות הפיתוח בכלל זה, לקרן הקיימת לישראל (ויסמן, שם, בעמ' 208). בכל הנוגע להסדרה חוקתית של נושא הקרקעות, נדמה שדוקא הוראות חוק זה ראויות יותר במישור השוויון במדינה. זאת, מאחר שלאור מטרות הקק"ל, הממוקדות בהתיישבות היהודית ובמפעל הציוני, נראה שהטלת מלאכת פיתוח הארץ על כתפיה מדיפה ריח של הפליה כלפי קבוצות שאינן יהודיות.

[2] סעיף 3(10) לחוק רשות הפיתוח, וכן ע"פ 134/58, רשות הפיתוח נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג 722.

[3] החלטת הממשלה פורסמה בילקוט הפרסומים 5307, 24/06/04.

[4] דומה, כי הדבר מתחייב מן הסייגים שקובע סעיף 3 להפעלת סמכויות רשות הפיתוח, ובהם: (א) סייג מנהלי – סעיף 3 סיפא לחוק קובע כי "כל פעולה במקרקעי ישראל לפי סעיף זה תיעשה על ידי מינהל מקרקעי ישראל"; (ב) סייג מהותי – סעיף 3 רישא לחוק קובע כי סמכויות רשות הפיתוח הן "בכפוף לחוק-יסוד: מקרקעי ישראל ולחוק מקרקעי ישראל, תש"ך–1960", כך שביצוע עיסקאות במקרקעין על ידי רשות הפיתוח חייב להיעשות אך ורק במסגרת הכללים וההיתרים שנקבעו שם; (ג) סייג ספציפי הדורש אישור של מועצת מקרקעי ישראל קבוע בסעיף 3(4) לחוק, העוסק בהעברת בעלות או השכרה של מקרקעין שאינם עירוניים, בשטח העולה על מאה דונם.

[5] מידע והסבר זה על רשות הפיתוח התקבל באדיבותה של עו"ד רחל זכאי, היועצת המשפטית של ממ"י.

=====================================================================================
פרל דוד, סלולרי - 052-8964914
מייל - [email protected]

 

[הנדלניסט מהבקעה]

מקור המקרקעין שבבעלות רשות הפיתוח.

מקורות המקרקעין העיקריים שבבעלות רשות הפיתוח[1]:
ככלל, המקרקעין שבבעלות רשות הפיתוח הם מקרקעין מופקעים/ מוחרמים, אשר העברתם אליה הובטחה בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

מנגנון ההפקעה כלל שני חוקים מרכזיים:
א. חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג – 1953: מכוח חוק זה הופקעו והוקנו לרשות הפיתוח בראשית ימיה של מדינת ישראל, מקרקעין שנתקיימו בהם שלושה תנאים מצטברים :
(1) הם לא היו בהחזקת בעליהם בתאריך 1 לאפריל 1952 [מועד תחולתו של חוק נכסי נפקדים]
(2) המקרקעין שימשו או הוקצו לצרכי פיתוח חיוניים, התיישבות וביטחון בתקופה שבין 14 למאי 1948 (יום הכרזת העצמאות) לבין 1 באפריל 1952
(3) נכון למועד חקיקת החוק, עודם דרושים לצרכים אלה.

מכוח חוק זה הופקעו והוקנו לרשות הפיתוח כ- 1,225.2 קמ"ר (מהם כ-325 קמ"ר שהיו קודם לכן בבעלות פרטית, לאו דוקא ערבית)[2].
חוק זה אינו עשוי לשמש להפקעות בעתיד, שכן על פי סעיף 2 לחוק, פעולתו נסתיימה תוך שנה מיום תחילת תוקפו של החוק[3].
ככלל, סעיף 3 לחוק קובע כי הפיצויים עבור ההפקעה הנם פיצויים כספיים[4].
על פי סעיף 5 לחוק, קביעת הפיצויים תעשה על פי העקרונות שנקבעו בפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, שהוא החוק הכללי בסוגיית הפקעת קרקעות.

ב. חוק נכסי נפקדים, תש"י – 1950:
על פי חוק זה הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים מקרקעיהם של "נפקדים" כהגדרתם בחוק[5]. בהתאם לסעיף 19 לחוק, אשר מגביל את סמכויות האפוטרופוס במכירת ובהחכרת המקרקעין, נערך בשנת 1953 הסכם בין האפוטרופוס לנכסי נפקדים לבין רשות הפיתוח, שלפיו יימכרו לרשות הפיתוח כל מקרקעי הנפקדים שהוקנו לאפוטרופוס, או שיוקנו לו בעתיד, על פי חוק נכסי נפקדים[6],[7]. למעשה, מאפשרות הוראות החוק להעביר נכסי נפקדים לידי גורמים מיישבים, לרבות הסוכנות היהודית, אשר מנהלים נכסים רבים בארץ בתור סוכן של רשות הפיתוח[8].

הבהרה [לפי מספרים].
[1] מקורות משניים כוללים את חוק נכסי גרמנים, תש"י – 1950, וכן סעיף 6 לחוק רשות פיתוח (העברת נכסים), תש"י – 1950. לעיון ופירוט ראה ויסמן, לעיל, ה"ש 3, בעמ' 210.

[2] ויסמן, שם, בעמ' 209, וכן:
D. Kretzmer, The Legal Status of the Arabs in Israel, Boulder : Westview Press, 1990 (להלן: קרצ'מר), בעמ' 60.

[3] ויסמן, שם, שם, בה"ש 1. קרצ'מר, שם, בעמ' 58.

[4] זאת, בכפוף לחריג, לפיו מקום שבו הנכס שימש לחקלאות והיה מקור הפרנסה העיקרי של בעלו, ואין לו קרקע אחרת כדי מחייתו – חייבת רשות הפיתוח לפי דרישתו, להציע לו נכס מקרקעין אחר, בבעלות או בחכירה (סעיף 3(ב)).

[5] המונחים "נפקד" ו"נכס נפקד" מוגדרים בחוק ומתייחסים, למעשה, לנכסים שהיו (החל מנובמבר 1947 וכל עוד נמשך מצב החירום) בבעלות או בהחזקה של אזרחי או נתיני ארצות ערב, או של מי שנמצא בארצות אלו, או של התושבים הערביים שעזבו את שטח המדינה ב- 1948. ראה: סעיפים 1(ב), 1(ה), ו-4 לחוק.

[6] קרצ'מר, לעיל, ה"ש 28, בעמ' 58. ויסמן, לעיל, ה"ש 3, בעמ' 209. תקנות מקרקעי ישראל (כללים להעברת בעלות לנפקדים), תשכ"ג – 1963 קובעות כי אחד החריגים לאיסור העברת בעלות במקרקעי ישראל הוא מתן קרקע לנפקד תמורת קרקע שלו, שהועברה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. יחד עם זאת, ויסמן מעיר, כי החוק לא קובע באילו מקרים זכאים נפקדים שכאלה, או יורשיהם, לקבל קרקע תמורת קרקע שלהם, שהוקנתה לאפוטרופוס.

[7] בכל הנוגע להיקף המקרקעין שרכשה רשות הפיתוח מכוח חוק נכסי נפקדים קיימת עמימות כלשהי. על פי דברי השופט עמית (בת"א(חיפה) 326/01, ברכה דינר נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(1), 4867), חוק נכסי נפקדים וחוק רכישת מקרקעין לא חלים במקביל על אותם נכסים, אלא הם משלימים זה את זה. על פי גישה זו, חישוב פשוט של כלל השטחים שבבעלות רשות הפיתוח, פחות השטח שרכשה דרך חוק רכישת מקרקעין, מביא אותנו למספר 1280.8 קמ"ר, שהוא סך השטח שרכשה מן האפוטרופוס לנכסי נפקדים (אנו נאלצים לעשות חישוב זה לפי כמות השטח שבבעלות רשות הפיתוח היום, שכן אין בידינו נתונים מדוייקים על כמות השטח שהחזיקה רשות הפיתוח מיד עם תום רכישת הקרקעות מן האפוטרופוס ומכוח חוק רכישת נכסים. מכאן – שהאמור באומדן בלבד. לפי אומדן זה כמחצית מנכסי רשות הפיתוח הגיעו לה מחוק רכישת נכסים, וכמחציתם – מחוק נכסי נפקדים).
לעומת השופט עמית, קרצ'מר אינו שולל את האפשרות שחלק מן האדמה שרכשה רשות הפיתוח על פי חוק רכישת מקרקעים היה למעשה קרקעות נפקדים (וייתכן שגם נפקדים נוכחים) שהועברו גם לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, ולפיכך, כמות נכסי הנפקדים מתוך כלל נכסי רשות הפיתוח גדולה יותר מ- 1280.8 קמ"ר. מכל מקום, הכותבים בתחום מסכימים על כך שמספרים מדוייקים – אין.

[8] ראה א. כהן (בעריכת ד. מימון), רישום ועסקאות מקרקעין (תשמ"ח – 1988), בעמ' 163.

 

[הנדלניסט מהבקעה]

הסבר על פעילותה של חברת "הימנותה" תחת קק"ל.

חברת הימנותה היא זרועה הארוכה של קק"ל בכל הקשור לרישום ולרכישה של אדמות מפלסטינים ו...אחזקה של קרקעות פרטיות הנוגדות את חוק היסוד של קק"ל לעניין חכירה באדמות המדינה.

חברת הימנותא בע"מ.
זוהי חברת-בת שהוקמה על ידי קק"ל בשנת 1938 לצורך עריכת עסקאות במקרקעין שלא יהיו נתונות למגבלות הרובצות על הקק"ל (ובמיוחד לעניין החופש להעביר בהם בעלות).
בהסכם שנחתם בין קק"ל להימנותא נקבע כי האחרונה מתחייבת לעשות בנכסיה ככל אשר תורה קק"ל. ביחסיה עם הימנותא פועלת קק"ל תחת ההנחה, כי מקרקעי הימנותא אינם כפופים לעקרונות המגבילים החלים על קק"ל.

לשיטת ויסמן, גם ממ"י פועל על יסוד ההנחה שמקרקעי הימנותא אינם חלק ממקרקעי ישראל, ולכן אינו רואה עצמו כמופקד על ניהולם (ויסמן, 215. אולם הוא מעיר על הנחות ממ"י, כי הן אינן נקיות מספקות בהתחשב באופי היחס שבין קק"ל לבין חברת הימנותא).

בירור שערכנו העלה, כי קרקעות הימנותא אכן אינן מנוהלות על ידי ממ"י, אלא על ידי הימנותא עצמה, באמצעות עובדי אגף המקרקעין של קק"ל.

בבעלות הימנותא כ-30 קמ"ר בתחום מדינת ישראל, אשר סביר להניח ש"נספרים" על ידי ממ"י, שלא מנהלת אותם כיתר המקרקעין שבבעלות ציבורית, כמקרקעין בבעלות פרטית [כחלק מאותם 6.6% של מקרקעין פרטיים]