כל עבודה מכבדת את בעליה
למרות התואר העומד לרשותי, לא יכולתי להרשות לעצמי לא לעבוד, לכן החלטתי שאם אין ברירה וכל יום צובר עוד לחצים כספיים שעתידים לגדול ולטפוח החלטתי אם כך ללכת ולעבוד בנקיון. תלשתי מהעיתון במודעת דרושים עובדי ניקיון את הטלפון שהיה מתאים לי מבחינת המיקום של המפעל בו דורשים עובדת ניקיון ויצאתי לדרך. בזמן הראיון הבנתי שלא כל כך מסתדר למנהל איך אחת שנראית כמוני באה לעבוד בניקיון, הוא היה בטוח שאולי נשלחתי מאיזה מקום לבדוק משהו. לא שעובדי ניקיון צריכים להראות רע, אבל בשנות האלפיים לפחות לא מצפים מבחורה שנראית טוב לגמרי שתגיע לעבוד בניקיון ואם כן אז לא בניקיון עליו היה מדובר. הניקיון עליו אני מדברת הוא במפעל בו עובדים פועלי יצור מבוגרים ומעט צעירים חלקם יהודים וחלקם בני מיעוטים. התחלתי לנקות את חדרי השרותים ואני עצמי לא האמנתי שזה מה שאני עושה, אבל אמרתי לעצמי שאין מה לעשות, הילדים מחכים לי בבית, מחכים לארוחת צהריים מלאה, מחכים לאמא צוחקת, מחכים לאושר בבית ובלי עבודה הם לא יזכו לכל זה. ריח הצחנה והשתן שעלה מחדר השרותים היה נורא, גם בשרותים ציבוריים עם כל הסטימה שלהם, לא ניתקלתי בשרותים כאלו, השתן היה על הרצפה הצואה נמרחה על הקיר ואני מנקה, לא נגעלת, נזכרת רק בילדים. אחר כך אני עוברת לפרוזדור, ונתקלת בעובדי הייצור שמביטים בי כאילו אני משהיא לא נורמלית. אני חטובה להפליא ומאוד אסטטית, בשנות השלושים לחיי לא העזתי להתבייש אפילו לרגע מהעיניים שהיו נעוצות בי בפליאה. ``למה בחורה כמוך עובדת בניקיון...`` זו היתה שאלה שחזרה על עצמה לא פעם מצד העובדים, אני יכולתי שלא לענות אבל מאוד חשוב לי להגיב על סימני שאלה של אנשים ועוד אם זה יכול לעזור במשהו. אז עניתי להם שאין עבודות ואם אני אשב בבית לילדים שלי לא יהיה מה לאכול. הם החלו להעריך אותי ולהעריץ אותי וכל המטרידים שהיו בקטע המיני החלו לנשור אט אט ממני וגילו את האישיות העלומה שלי. כך במשך שנה יום יום אני מגיעה למפעל ולא מתביישת לקטט רגלי בין הפקידות הנאות ולנקות את פחי האשפה שלהם. בימי הקיץ הייתי מגיעה עם מכנסיים קצרים וגופיה שלא הסתירו את הגוף היפה והחלק שלי, את פני הם ראו כך כל בוקר לנגד עניהם ואת ריח הסבון מהבוקר הם גם נהנו להריח. ואז ביקש ממני איש מבוגר מהמפעל אם אני יכולה לבוא לנקות שעתיים בבית אצל אשתו, הסכמתי בלי שום בעיה, ולאחרי ההצעה הזו החלו לבקש ממני עוד כמה אנשים שאבוא לנקות אצלהם, כך היתי עסוקה מעל הראש בעבודות ניקיון. ההכנסה היתה טובה אבל לא הבנתי למה אני באטרף כזה, הרי אין סוף לאנרגיות שיכולות לצאת ממני, אבל למה על ניקיון, לא חבל על הבריאות שלי? ואז הרגשתי שאני מתחילה לרדת במשקל ולאבד תיאבון, הבנתי שעלי להפסיק את קצב העבודה הזה וכמה שיותר מהר. עזבתי הכל ונשארתי עם העבודה במפעל בלבד, המשכתי לנקות כאשר אני נחנקת מהשרותים המזויעים אותם ניקיתי פעמיים ביום. באחד הימים פנה אלי המנכ``ל ושאל אותי אם יש לי מקצוע, עניתי לו שיש לי מקצוע, ומכאן השיחה התגלגלה מעצמה ומצאתי את עצמי עוזבת את הניקיון ועוברת למזכירת השיווק של המפעל. עיניים צרות התחילו לבוא לנגד עיני, ולשים לי רגליים, אני לא יכולתי לסבול זאת, הרי אם היתי רוצה בלאגנים היתי מוצאת אבל מכיון שאני לא בנויה לכל הבלאגנים ביקשתי מהמנכ``ל שברשותו אני מבקשת לחזור לעבודת הניקיון, הוא לא הבין למה, אבל הסברתי לו שקשה לאנשים כאן להאמין שעובדת הניקיון היא גם מנהלת שיווק בכירה. הוא שכנע אותי להשאר, אבל אני עזבתי רק כאשר הבלאגן הזה החל להכנס לי לבית. באחד הימים שהגעתי הביתה פתח לי את הדלת הבעל שלי בסערת רגשות עזים ועצבנית מאוד. מה שהסתבר לי אחר כך שהסיבה לכך היא, שחלק מעובדות המפעל שקינאו בי התקשרו לבעלי ואמרו לו שאני מתרועעת עם המנכ``ל דבר שלא היה ולא נברא, לא רק שלא היה, גם לא היתה לי שיחה ולו פשטנית לגבי חיי. כאן כבר לא יכולתי ונאלצתי לעזוב, נאלצתי לעזוב לא בגלל שעבדתי בנקיון, לא בגלל שניסו לשים לי רגליים אלא רק מכיון שהבעל איבד את אמונו כלפי ובמקום להאמין לי הוא סטר לי באותו הערב בפנים, ועם חוסר אמון שכזה לא היה לי למה להשאר. ולגבי אותם אנשים עם עיניים צרות אין לי מה להוסיף.
למרות התואר העומד לרשותי, לא יכולתי להרשות לעצמי לא לעבוד, לכן החלטתי שאם אין ברירה וכל יום צובר עוד לחצים כספיים שעתידים לגדול ולטפוח החלטתי אם כך ללכת ולעבוד בנקיון. תלשתי מהעיתון במודעת דרושים עובדי ניקיון את הטלפון שהיה מתאים לי מבחינת המיקום של המפעל בו דורשים עובדת ניקיון ויצאתי לדרך. בזמן הראיון הבנתי שלא כל כך מסתדר למנהל איך אחת שנראית כמוני באה לעבוד בניקיון, הוא היה בטוח שאולי נשלחתי מאיזה מקום לבדוק משהו. לא שעובדי ניקיון צריכים להראות רע, אבל בשנות האלפיים לפחות לא מצפים מבחורה שנראית טוב לגמרי שתגיע לעבוד בניקיון ואם כן אז לא בניקיון עליו היה מדובר. הניקיון עליו אני מדברת הוא במפעל בו עובדים פועלי יצור מבוגרים ומעט צעירים חלקם יהודים וחלקם בני מיעוטים. התחלתי לנקות את חדרי השרותים ואני עצמי לא האמנתי שזה מה שאני עושה, אבל אמרתי לעצמי שאין מה לעשות, הילדים מחכים לי בבית, מחכים לארוחת צהריים מלאה, מחכים לאמא צוחקת, מחכים לאושר בבית ובלי עבודה הם לא יזכו לכל זה. ריח הצחנה והשתן שעלה מחדר השרותים היה נורא, גם בשרותים ציבוריים עם כל הסטימה שלהם, לא ניתקלתי בשרותים כאלו, השתן היה על הרצפה הצואה נמרחה על הקיר ואני מנקה, לא נגעלת, נזכרת רק בילדים. אחר כך אני עוברת לפרוזדור, ונתקלת בעובדי הייצור שמביטים בי כאילו אני משהיא לא נורמלית. אני חטובה להפליא ומאוד אסטטית, בשנות השלושים לחיי לא העזתי להתבייש אפילו לרגע מהעיניים שהיו נעוצות בי בפליאה. ``למה בחורה כמוך עובדת בניקיון...`` זו היתה שאלה שחזרה על עצמה לא פעם מצד העובדים, אני יכולתי שלא לענות אבל מאוד חשוב לי להגיב על סימני שאלה של אנשים ועוד אם זה יכול לעזור במשהו. אז עניתי להם שאין עבודות ואם אני אשב בבית לילדים שלי לא יהיה מה לאכול. הם החלו להעריך אותי ולהעריץ אותי וכל המטרידים שהיו בקטע המיני החלו לנשור אט אט ממני וגילו את האישיות העלומה שלי. כך במשך שנה יום יום אני מגיעה למפעל ולא מתביישת לקטט רגלי בין הפקידות הנאות ולנקות את פחי האשפה שלהם. בימי הקיץ הייתי מגיעה עם מכנסיים קצרים וגופיה שלא הסתירו את הגוף היפה והחלק שלי, את פני הם ראו כך כל בוקר לנגד עניהם ואת ריח הסבון מהבוקר הם גם נהנו להריח. ואז ביקש ממני איש מבוגר מהמפעל אם אני יכולה לבוא לנקות שעתיים בבית אצל אשתו, הסכמתי בלי שום בעיה, ולאחרי ההצעה הזו החלו לבקש ממני עוד כמה אנשים שאבוא לנקות אצלהם, כך היתי עסוקה מעל הראש בעבודות ניקיון. ההכנסה היתה טובה אבל לא הבנתי למה אני באטרף כזה, הרי אין סוף לאנרגיות שיכולות לצאת ממני, אבל למה על ניקיון, לא חבל על הבריאות שלי? ואז הרגשתי שאני מתחילה לרדת במשקל ולאבד תיאבון, הבנתי שעלי להפסיק את קצב העבודה הזה וכמה שיותר מהר. עזבתי הכל ונשארתי עם העבודה במפעל בלבד, המשכתי לנקות כאשר אני נחנקת מהשרותים המזויעים אותם ניקיתי פעמיים ביום. באחד הימים פנה אלי המנכ``ל ושאל אותי אם יש לי מקצוע, עניתי לו שיש לי מקצוע, ומכאן השיחה התגלגלה מעצמה ומצאתי את עצמי עוזבת את הניקיון ועוברת למזכירת השיווק של המפעל. עיניים צרות התחילו לבוא לנגד עיני, ולשים לי רגליים, אני לא יכולתי לסבול זאת, הרי אם היתי רוצה בלאגנים היתי מוצאת אבל מכיון שאני לא בנויה לכל הבלאגנים ביקשתי מהמנכ``ל שברשותו אני מבקשת לחזור לעבודת הניקיון, הוא לא הבין למה, אבל הסברתי לו שקשה לאנשים כאן להאמין שעובדת הניקיון היא גם מנהלת שיווק בכירה. הוא שכנע אותי להשאר, אבל אני עזבתי רק כאשר הבלאגן הזה החל להכנס לי לבית. באחד הימים שהגעתי הביתה פתח לי את הדלת הבעל שלי בסערת רגשות עזים ועצבנית מאוד. מה שהסתבר לי אחר כך שהסיבה לכך היא, שחלק מעובדות המפעל שקינאו בי התקשרו לבעלי ואמרו לו שאני מתרועעת עם המנכ``ל דבר שלא היה ולא נברא, לא רק שלא היה, גם לא היתה לי שיחה ולו פשטנית לגבי חיי. כאן כבר לא יכולתי ונאלצתי לעזוב, נאלצתי לעזוב לא בגלל שעבדתי בנקיון, לא בגלל שניסו לשים לי רגליים אלא רק מכיון שהבעל איבד את אמונו כלפי ובמקום להאמין לי הוא סטר לי באותו הערב בפנים, ועם חוסר אמון שכזה לא היה לי למה להשאר. ולגבי אותם אנשים עם עיניים צרות אין לי מה להוסיף.