כל פעם שמגיע יום הזיכרון אני...

[yuval shlomo]

כל פעם שמגיע יום הזיכרון אני...

תוהה למה מקיימים את החגיגות של יום העצמאות יום אחרי יום הזיכרון... אני חושב שזה מעבר חד מידי בין דמעות לשמחה
שלא מאפשר למשפחות השכולות להשתתף בחגיגות של יום העצמאות, כי איך אפשר להסתובב יום אחד בבית קברות וביום האחר ללכת לחגוג?
אני חושב שהסיבה העיקרית לקרבה בין שני האירועים היא בעצם הצורך להדגיש את העובדה שעצמאותנו כאן התאפשרה בזכות אותם אנשים שנפלו למעננו ולמען חיינו כאן כאומה עצמאית.....
מה אתם אומרים? צריך להפריד את יום הזיכרון מיום העצמאות?

 

[ebi83]

אמנם מדובר במעבר חד וקשה

אבל לטעמי הוא חלק מהקסם של המדינה שלנו- הכל פה מעורבב ומורכב.

זו לא מדינה פשוטה משום בחינה, עצב ושמחה מעורבבים, תקווה ויאוש, ימין ושמאל- הכל יכול להמצא בכפיפה אחת אצל כל אחד מאיתנו.
החיבור הקבוע של "במותם ציוו לנו את החיים\שמרו על המדינה" אל הקשר בין אירועי יום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות הוא פשטני מדי מבחינתי, דווקא הוא סיבה ליום הפרדה בין הימים הללו- כדי לכבד את המשפחות שאיבדו את יקיריהם ויוכלו, תוך זיכרון חי, להשתתף בשמחת יום העצמאות.

 

[אורי גפני]

גם אני מוצא טעם לפגם בציפיה ממשפחות שכולות

לעשות את הסוויץ' הזה מאבל לשמחה.

אבל לא דעתך ולא דעתי הן הקובעות, אלא אלה של המשפחות עצמן. היה מעניין אילו נעשה פעם סקר ביניהן - באופן ישיר ולא דרך האירגונים השונים והיריבים למיניהם - לגבי העדפתן.

אישית, אני בעד יום זיכרון מאוחד לחללי השואה, חללי צה''ל והאזרחים חללי פעולות טרור.

השאלה שלך לגמרי במקומה.

 

[בנדק חביב1]

כבן למשפחה שכולה - מעולם לא הוטרדנו

בלאו הכי הכאב חזק מכל ציון כזה או אחר, מכל מעבר כזה או אחר.

 

[אורי גפני]

הממ. חומר למחשבה. גם אמי היתה אחות שכולה

ואני לא זוכר ממנה ביקורת על המעבר החד הזה. מי יודע, אולי יש בו אפילו הקלה שהיא.

 

[בנדק חביב1]

אורי, לדעתי זה פשוט חסר משמעות

מבחינת הכאב. אתה לא ממש ממוקד באבל סביב יום הזכרון ואינך ממש שמח ביום העצמאות, המעבר הזה, לדעתי לפחות, חשוב מאוד מבחינת הפרופורציות החשובות, ומבחינת הענקת משמעות חיובית של "חיים" ולא של מוות ודכאון למוות של אחי.
כל אחד מפתח לו את מנגנון האבל שלו, האישי.
הוריי הקפידו כל שנה, ביום הזכרון להעלות להר הרצל מוקדם, מוקדם בבשקר [בטרם נאומים וכאלה ] לפקוד את קבר אחי, להניח זר וללכת משם מהר.
בערב יום הזכרון במשך שנים שחיו הוריי נכפה עליי ועל אחיי להגיע לבית הספר בו למד, תיכון, ולהשתתף בטקס יום הזכרון שלהם, שעורר את חמת הזעם של אמי בכל פעם. אחרי מות אמי, אבח טרח להזכיר, וכיום אני לא מגיע לשם. ילדיי ובת זוגי הולכים.

 

[אורי גפני]

נכפה עליך ועל אחיך? ע"י מי, ע"י ביה"ס

שבו למד אחיך?

מוזר ומרגיז.

 

[בנדק חביב1]

על ידי הוריי

 

[אורי גפני]

זה באמת משא כבד על כתפים צעירות כל כך

וגם חומר לכתיבה, אם עוד לא השתמשת בו כבר.

 

[yuval shlomo]

חבל שבאמת לא עורכים את הסקר הזה...

ככה אולי יכולנו לדעת יותר אם זה לגיטימי הקרבה הזאת בין שתי האירועים..