כל פעם..

[אילונה הבוכיה]

כל פעם..

כל פעם אני חושבת שהגעתי כבר לתחתית הבור, שזהו נפלתי כבר לתהום העמוקה ביותר, שאני מדשדשת בביצה הכי כואבת והכי מפחידה, שהחשכה כרגע היא הנוראית והאפלה ביותר, שיותר נמוך כבר אי אפשר לרדת, שכבר אין לאן להתדרדר, ועכשיו מותר קצת לעלות ולנוח, וכל פעם אני טועה.. תמיד יש מדרגה נוספת בדרך למטה..

 

[סהר-תמיכה]

הבור ותחתיתו

אכן, כאב וסבל הם דבר שאין להם סוף. לא בכמות, לא בעצמה. לא רק שלמדנו את יסורי איוב, אלא שאנו מכירים את זה מהחיים... אולי, אולי אסור להאמין שאין יותר לאן לרדת. אולי צריך להיות מוכנים שעלול להיות יותר רע, (מבלי לשכוח שהכיוון עשוי להשתנות!) אולי ההכנה המוקדמת להתגברות הכאב מקלה. "תחתית הבור" היא מושג מטעה, ככל הנראה, אילונה. הרי עצם ההשוואה של משהו רגשי-רוחני למהות פיזית בסיסה בטעות. אולי התהליך הנפשי הוא אינסופי... אבל לשני הכיוונים, כאמור... ואולי, גם בניגוד לפיזיקה -- התנועה, התהליך משנה כיוון לפתע... מקווים שתהיי חזקה, סבלנית... אנחנו איתך, כמו תמיד.

 

[גלית4]

וכשאין מוצא

ואין יותר מדרגות והכל נראה שחור שחור , ורק רוצה להעלם ולא להיות כאן יותר, וניסיתי אולם היו כאלה שלא רצו שאני אעלם. אני כועסת עליהם, אין יותר לאן לברוח. גלית

 

[אילונה הבוכיה]

ליהיות מוכנים לרע ביותר..

קשה לחיות ככה, כשכל הזמן מחכים לנפילה הבאה, למכה הבאה שתוריד אותי עוד מדרגה, ההכנה הזאת לא מקלה ולא מרככת את החבטה, והיא גם לא מאפשרת לנוח בין לבין, כי כל הזמן חיים בפחד, וזה מה שקורה לי, כשאני נופלת כואב לי, כשאני עולה מפחיד לי, כי זה ברור שמשהו יקרה. קשה לי להיות חזקה, אין סוף לסבל - אתם בעצמכם אמרתם, כמה כוחות יש לי ? לא הרבה.. והם הולכים ומתדלדלים מפעם לפעם, אני הולכת ונחלשת, הולכת ומאבדת תקוה. אני קורסת לא רק נפשית גם פיזית, ואין לי כוחות להיות חזקה, לא רוחניים ולא גופניים, הנפש התמוטטה, הגוף הולך ומתכווץ, כבר לא יכול להכיל את כל מה שהוא צריך, לא יכול לספוג, לא יכול לעכל. קשה לי... אני צריכה עצה, צריכה מישהו שיגיד לי מה הדרך הנכונה, ואין כזה.. בסוף ההחלטה צריכה ליהיות שלי ואני יכולה להתלבט שעות על שעות, ולהחליט ולסגת, ולהחליט לכיוון השני ולסגת, ואני מבולבלת וטועה, ולא יודעת מה נכון, להישאר ? ללכת ? להמשיך להילחם ? להרים ידיים ? לנסות לחיות ? למות ? קשה...

 

[אילונה הבוכיה]

ואני נופלת בינתיים..

כל כך רציתי לבוא לדבר איתכם, שתכוונו, תייעצו או אפילו סתם תיהיו איתי קצת בכאב, העליתי את האי.סי.קיו המון פעמים, כבר כתבתי את ההודעה, ולא שלחתי, לא יודעת אפילו למה לא, מה עצר בעדי, ועכשיו גם עשיתי את מה שאסור לי ליפול אליו, את מה שתמיד גורם לי להרגיש גרוע יותר, זה כאילו שאני רוצה לעלות, ולא יכולה, מפחדת שאין לי כוחות, מפחדת שאני חלשה מדי, מפחדת ששום דבר שאני עושה עכשיו זה לא נכון, זה לא טוב לדבר, זה לא טוב לשתוק, זה לא טוב לעשות, אבל אי אפשר להימנע, ועכשיו אני הולכת לשלם את המחיר, בכאב, בפחד, בחרדה.. לבד.. ובא לי לצרוח ושמישהו גם ישמע ויענה, וירגיע ויחבק וילטף, אבל אני לא מאפשרת להתקרב, סוגרת את הדלת, שלא יראו ולא ישמעו, מפחדת להכאיב יותר, לאחרים ולעצמי.. ורע לי..

 

[peachy]

אילונה יקרה............

קודם כל, הנה חיבוקים גדולים גדולים (ולא חונקים...) בשבילך:

אני ממש מבינה אותך... גם אני מאוד רוצה שיקבלו ויאהבו אותי..... אבל אני דוחה את כולם לפני שהם יספיקו לדחות אותי... לפני שהם יפגעו בי בצורה כלשהי ואני מודעת שאם אמשיך כך, אני אהיה לבד עוד המון זמן, וככה בחיים לא אאפשר למישהו להכיר ולאהוב אותי.... אבל זה מפחיד מפחיד להיפתח, להשיל את הקליפה ולתת את כל כולי, ואז להתאכזב...... להיפגע..... אם רק היה לי שריון, להגן איתו על הלב העדין והשברירי שלי.. וכאילו אני מעמידה פני אדישה ושלא אכפת לי מכלום ומגניב לי וטוב לי אבל לא.....

אוייייייש...... ורציתי לעודד אותך בכלל!!!!!!!!!! אז... אני מניחה ש.... צריך לאזור אומץ ולא לפחד להתקרב כי הבדידות קשה יותר מהדחיה..... ולא צריך להיות בגישה של: אבל כבר נכוויתי יותר מדי פעמים... אלא בגישה של: נו, יותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות

אז תני חיוך

(כן, גם אני לפעמים שוכחת מה זה) ותנסי להתקרב לאנשים שנראה לך ראוי להתקרב אליהם וכולי תקווה שיהיה לך המון טוב...... PEACHY