כאם לשני ילדים על הקשת האוטיסטית רוצה להאיר את הדברים באור קצת אחר. אין ספק שמדובר בזוועה. כשהורה נתקף ברגע של אובדן שליטה והורג את ילדו, זה מחריד, זה מזעזע. כאן לא מדובר על רגע, אלא על שבועות, אולי חודשים, של הרעבה שיטתית. זוועה. איו מחילה. אין כפרה. ועם זאת- אל תדון אדם עד שתגיע למקומו. כמה שמאתגר להיות הורה, להיות הורה לילד אוטיסט מאתגר פי שיבעים. לא כל אדם מצוייד בכוחות הנפש לכך (מחצי משפט בכתבה על האם, עושה רושם שהיא לא. מהעובדה שהאב הפקיד את הטיפול לחלוטין בידיה- עושה רושם שגם הוא לא). לא כל משפחה לילד אוטיסט מתברכת ברשת משפחתית תומכת. שירותי הרווחה למיניהם, לעיתים מזומנות, מאמללים ומטריפים את הדעת, במקום לתמוך וולספק מענים לילד ולהורה. מובן שכל זה לא מצדיק מעשה זוועה שכזה. זה רק אומר שלא בהכרח האחראים לזוועה הם אך ורק זוג הורים מפלצתיים. כשהחברה כולה, ובתוכה גם גורמי רווחה/חינוך/בריאות יידעו להכיל ולכבד אוטיסטים, יתמעטו המקרים המזוויעים האלה.
