על קו הזינוק בת
New member
כמה דברים שהרהתי לי בליבי...
(ההודעה הזאת היא לא ממש לתגובה, אז קחו אותה איך שתרצו.... סבבה אם תפתחו עליה דיון, אבל לא נראה לי אני אחזור להגיב...) אז זה מתחיל ככה: בעקבות אירועים מסוימים בזמן האחרון, התחלתי להרהר בליבי, איך אני, בתור אורתודוקסית (כיפה סרוגה, לא לובשת, רק מהפראייריות שסורגות אותה) מתייחסת ל"יוצאים בשאלה". אז זה מתחלק לכמה שלבים, ואם תהיו טובים (או לפחות סבלניים מספיק) אני אצליח לבטא את עצמי כראוי... מצד אחד..... היהדות מחנכת אותנו לערכים של: "כל ישראל ערבים זה לזה", " הוכח תוכיח את עמיתך", וכו... ולפעמים, לי לפחות, כשאני פוגשת חילוני, ישר את ההרגשה של "חבל שהוא לא דתי"... "וואו.. כמה טוב היה לו אם הוא היה דתי"... ומיד יש את הדחף לרצות להחזיר אותו בתשובה... כי הרי האדם המאמין השלם (בכל דת או אמונה כלשהיא) י-ו-ד-ע שהטוב שלו- זה הטוב של כל העולם, ואם לא מקיימים את הטוב הזה, אז רע לאותה נשמה בודדה ואובדת.... ומכיוון שכל עמ"י חברים, ואנחנו לא רוצים לראות ברעתו של השני, אלא רק בטוב- אנחנו רוצים להשפיע עליו להגיע אל הטוב... ומצד שני..... אנחנו חיים כאן במצב שאנחנו ל-א יכולים להגיד לאנשים איך לחיות, ומה לעשות- גם אם אנחנו ב-ט-ו-ח-י-ם שהם טועים... כל עוד האדם החילוני לא מפריע לי לחיות- מי אני שאגיד לו משהו?? ואז נוצר הקונפליקט: אז מנסים או לא מנסים להחזיר בתשובה??? אז איך מתייחסים??? אולי ננתק מהחברים החוזרים בשאלה כל קשר שמא נשבה גם אנו??? אולי נמשיך להיות חברים, גם אם זה לא קל כמו שזה היה (תחומי עניין שונים פתאום, מקומות בילוי וכו..). האם מנסים לריב על כל דבר? או שאולי מתעלמים מה"יציאה בשאלה", וממשיכים הלאה כאילו כלום לא קרה? האם מעודדים או שמא סולדים? ואז... נזכרים, במשפט כל כך חשוב... "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, למי ששכח...
). וחושבים שוב על המשמעות שלו, ונזכרים: כמו שאני כשאני מחליטה לעשות דברים לא כל כך מקובלים, או לא כל כך ביישור קו עם השאר- מצפה שהחברים שטובים שלי יעמדו לצדי ויחזיקו לי אצבעות ויתמכו בי (גם כשזה אומר שאני הולכת לעשות שירות לאומי עם אידיאלים מנוגדים לדעה של החברה הכי טובה שלי...)- כך הם מצפים ממני, שלא חשוב מה הם החליטו, מה הםם מרגישים, מה הם חושבים, ובאיזה דרך הם מחליטים ללכת- אני איתם. למה??? כי אני אוהבת אותם. בלי תנאים. ואהבה הזאת בלי תנאים מובילה אותי פתאום לנושא חדש... לצערי כל כך הרבה שמעתי על הורים (שהם ה-סמל לאהבה ללא תנאים) שכשהילדים שלהם באו ואמרו להם: "אבא, אמא, אני חילוני"- הם לפתע הפנו עורף ושכחו את הערכים המקודשים של "אהבת אם/אב". (אגב, זה גם קורה הפוך, כשהילד פתאום מחליט לחזור בתשובה...). ו... אוף... זה כל כך מעציב אותי כל פעם מחדש.... אז סתם עידוד למי שזה קרה לו.... בתהילים כ"ז כתוב: "כי אבי ואמי יעזבוני וה´ יאספני". אז הבנתי שאתם לא כל כך בטע של "וה´", אבל המסר הוא אותו מסר. גם לפעמים שהבנאדם הכי קרוב אלכם עוזב אותכם- תמיד יהיה מי שיאסוף אתכם: אם זה החברים החדשים שתמצאו בדרך, ואם זה.... לא יודעת... יהיה!!! עכשיו שאני חושבת על זה... זה נשמע ממש מתייפייף... כן.. סבבה, אני אוהבת את כולם, אבל מה יקרה כשאני אהיה אמא, ופתאום הבן שלי יבוא ויגיד לי " אני חילוני" או " אני הומו" (סליחה על הפרימיטיביות, פגשתי המון הומואים נפלאים בחיים שלי, אבל עדיין טיפה קשה לי אם המחשבה שאולי הבן שלי יהפוך לאחד..)?? מה יקרה אז???? אז אין לי תשובה חד משמעית, אבל אני באמת מנסה לחנך את עצמי ככה של-א תהיה לי בעיה עם ל-ק-ב-ל את זה. להתנגד בפנים, ברור שאני אתנגד, אבל לא זה מה שמשנה, מה שמשנה זה האם אני אמשיך לאהוב אותו, לא משנה מה. אז נקווה, ובעזרת ה´ נעשה ונצליח. חבל פשוט שיש כמה הורים שמבלבלים בין אהבה לציפייה.... וחוצמזה, אם הבן שלי החליט לחזור בשאלה, זה כנראה פאק בחינוך שלי, לא???!!! אז בהמון אהבה לכולכם, ויהיה טוב. כבר הבטיחו לפני.
(ההודעה הזאת היא לא ממש לתגובה, אז קחו אותה איך שתרצו.... סבבה אם תפתחו עליה דיון, אבל לא נראה לי אני אחזור להגיב...) אז זה מתחיל ככה: בעקבות אירועים מסוימים בזמן האחרון, התחלתי להרהר בליבי, איך אני, בתור אורתודוקסית (כיפה סרוגה, לא לובשת, רק מהפראייריות שסורגות אותה) מתייחסת ל"יוצאים בשאלה". אז זה מתחלק לכמה שלבים, ואם תהיו טובים (או לפחות סבלניים מספיק) אני אצליח לבטא את עצמי כראוי... מצד אחד..... היהדות מחנכת אותנו לערכים של: "כל ישראל ערבים זה לזה", " הוכח תוכיח את עמיתך", וכו... ולפעמים, לי לפחות, כשאני פוגשת חילוני, ישר את ההרגשה של "חבל שהוא לא דתי"... "וואו.. כמה טוב היה לו אם הוא היה דתי"... ומיד יש את הדחף לרצות להחזיר אותו בתשובה... כי הרי האדם המאמין השלם (בכל דת או אמונה כלשהיא) י-ו-ד-ע שהטוב שלו- זה הטוב של כל העולם, ואם לא מקיימים את הטוב הזה, אז רע לאותה נשמה בודדה ואובדת.... ומכיוון שכל עמ"י חברים, ואנחנו לא רוצים לראות ברעתו של השני, אלא רק בטוב- אנחנו רוצים להשפיע עליו להגיע אל הטוב... ומצד שני..... אנחנו חיים כאן במצב שאנחנו ל-א יכולים להגיד לאנשים איך לחיות, ומה לעשות- גם אם אנחנו ב-ט-ו-ח-י-ם שהם טועים... כל עוד האדם החילוני לא מפריע לי לחיות- מי אני שאגיד לו משהו?? ואז נוצר הקונפליקט: אז מנסים או לא מנסים להחזיר בתשובה??? אז איך מתייחסים??? אולי ננתק מהחברים החוזרים בשאלה כל קשר שמא נשבה גם אנו??? אולי נמשיך להיות חברים, גם אם זה לא קל כמו שזה היה (תחומי עניין שונים פתאום, מקומות בילוי וכו..). האם מנסים לריב על כל דבר? או שאולי מתעלמים מה"יציאה בשאלה", וממשיכים הלאה כאילו כלום לא קרה? האם מעודדים או שמא סולדים? ואז... נזכרים, במשפט כל כך חשוב... "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, למי ששכח...
). וחושבים שוב על המשמעות שלו, ונזכרים: כמו שאני כשאני מחליטה לעשות דברים לא כל כך מקובלים, או לא כל כך ביישור קו עם השאר- מצפה שהחברים שטובים שלי יעמדו לצדי ויחזיקו לי אצבעות ויתמכו בי (גם כשזה אומר שאני הולכת לעשות שירות לאומי עם אידיאלים מנוגדים לדעה של החברה הכי טובה שלי...)- כך הם מצפים ממני, שלא חשוב מה הם החליטו, מה הםם מרגישים, מה הם חושבים, ובאיזה דרך הם מחליטים ללכת- אני איתם. למה??? כי אני אוהבת אותם. בלי תנאים. ואהבה הזאת בלי תנאים מובילה אותי פתאום לנושא חדש... לצערי כל כך הרבה שמעתי על הורים (שהם ה-סמל לאהבה ללא תנאים) שכשהילדים שלהם באו ואמרו להם: "אבא, אמא, אני חילוני"- הם לפתע הפנו עורף ושכחו את הערכים המקודשים של "אהבת אם/אב". (אגב, זה גם קורה הפוך, כשהילד פתאום מחליט לחזור בתשובה...). ו... אוף... זה כל כך מעציב אותי כל פעם מחדש.... אז סתם עידוד למי שזה קרה לו.... בתהילים כ"ז כתוב: "כי אבי ואמי יעזבוני וה´ יאספני". אז הבנתי שאתם לא כל כך בטע של "וה´", אבל המסר הוא אותו מסר. גם לפעמים שהבנאדם הכי קרוב אלכם עוזב אותכם- תמיד יהיה מי שיאסוף אתכם: אם זה החברים החדשים שתמצאו בדרך, ואם זה.... לא יודעת... יהיה!!! עכשיו שאני חושבת על זה... זה נשמע ממש מתייפייף... כן.. סבבה, אני אוהבת את כולם, אבל מה יקרה כשאני אהיה אמא, ופתאום הבן שלי יבוא ויגיד לי " אני חילוני" או " אני הומו" (סליחה על הפרימיטיביות, פגשתי המון הומואים נפלאים בחיים שלי, אבל עדיין טיפה קשה לי אם המחשבה שאולי הבן שלי יהפוך לאחד..)?? מה יקרה אז???? אז אין לי תשובה חד משמעית, אבל אני באמת מנסה לחנך את עצמי ככה של-א תהיה לי בעיה עם ל-ק-ב-ל את זה. להתנגד בפנים, ברור שאני אתנגד, אבל לא זה מה שמשנה, מה שמשנה זה האם אני אמשיך לאהוב אותו, לא משנה מה. אז נקווה, ובעזרת ה´ נעשה ונצליח. חבל פשוט שיש כמה הורים שמבלבלים בין אהבה לציפייה.... וחוצמזה, אם הבן שלי החליט לחזור בשאלה, זה כנראה פאק בחינוך שלי, לא???!!! אז בהמון אהבה לכולכם, ויהיה טוב. כבר הבטיחו לפני.