במקרה הכינותי מראש... ../images/Emo9.gif
וואלה אני עסוקה בטרוף. העונה החמה עכשיו ויש לי טונות של מבחנים, בחינות, עבודות וחמשירים לבדוק וכמובן שאני צריכה להספיק לעשות את הכל לפני מועד ב'. יש לי במקרה לגמרי תרגום ישן של הראיון שעשיתי לפני די הרבה זמן. הראיון עצמו לא קל בכלל ובטח שלא התרגום...כל רעיון, הערה והארה יתקבלו כמובן בברכה (נכון במיוחד לגבי תרגום השיר של בארט, שאלוהים יעזור לי ולו). הראיון: The Madcap Who Named Pink Floyd A look inside Syd Barrett's private world ראיון לרולינג סטון, 23 דצמבר, 1971 המראיין הוא מיק רוק האגדי. אם אתם נוטים להאמין לשמועות, סיד בארט מת, או נעול מאחורי סורג ובריח, או צמח. אך למעשה הוא חי ומבלבל מתמיד, בקיימברידג' העיר שבה נולד. בין השנים 1966-1967 בארט ניגן בגיטרה והיה הסולן של להקת הפינק פלויד. הוא זה שנתן את השם ללהקה וכתב את רוב המוזיקה , כולל את שני הסינגלים שהיו הלהיטים היחידים של הלהקה. סגנון הנגינה המוזר שלו בגיטרה ונוכחותו המיתית על הבמה – הפכו אותו למנהיג המחתרת המתהווה בלונדון, שהחלה לפקוד את מועדון ה- UFO ואת ה- Roundhouse. הפלויד היו להקת הבית, והמוזיקה המשיכה להתנגן עד שעות הלילה הקטנות. קיימברידג' נמצאת במרחק שעת נסיעה מלונדון. סיד אינו רואה מבקרים רבים בימים אלה. ביקור אצל סיד כמוהו כחדירה אל עולם פרטי מאד. "אני נעלם" הוא אומר, "נמנע מרוב הדברים". הוא נראה מאד מתוח וחסר מנוחה. לחייו שקועות וצבע עורו חיוור, מעינו ניבט מבט קבוע של הלם. [יופיו שקוף באופן שמתארים בו פעמים רבות משוררים בעבר. ] שערו קצר עכשיו, לא מסורק, התלתלים הגליים אינם עוד. מכנסיי הקטיפה ומגפי עור הנחש הירוקים החדשים שלו מזכירים במעט את ימי העבר. "אני צועד בדרך חזרה" הוא מחייך. "לרוב אני רק מבזבז את זמני." הוא הולך הרבה. "שמונה מייל ביום" הוא אומר. "חייבים לראות את זה עליי. אבל אני לא יודע איך." "אני מצטער, אני לא מדבר מאד בברור." הוא אומר. "די קשה לי לחשוב על מישהו שמתעניין בי. אבל אתה יודע, בנאדם, אני לגמרי בסדר. אני אפילו חושב שאני צריך להיות." לעיתים, סיד עונה ישירות לשאלה. לרוב תשובותיו קטועות, זרם של תודעה (המילים של שירו של ג'יימס ג'ויס "Golden Hair" מופיעות באחד משירו של בארט). [הערה: הכוונה כאן למונח ספרותי-פסכולוגי, מן טכניקה שבה נעזר הסופר בכדי לאפיין דמות בתחושות ומחשבות ברגע מסוים בסיפור, מבלי להתחשב בסדר הגיוני של משפטים או של העלילה. הכתב רומז כאן גם לג'יימס ג'ויס שנעזר בטכניקה הזאת ושסיד הלחין פעם שיר שלו לאלבום The Madcap Laughs , וגם לאופן שבו סיד מדבר, כלומר באופן קטוע ובלתי רציף, עמוס בדימויים שאינם כורח המציאות- חרטושה]. "אני מלא באבק ובגיטרות". הוא אומר. "העבודה היחידה שבה עסקתי בשנתיים האחרונות היא להתראיין. אני מאד טוב בזה." למעשה, סיד יצר שלושה אלבומים בזמן הזה שהופקו על ידי הפלויד. האלבום השני, The Madcap Laughs, היה טוב למדיי לדבריו: "כמו ציור בגודל של המרתף". לפני שהפלויד התפרסמו, בארט היה בבית הספר לאומנות. הוא עדיין מצייר, לפעמים סבך משוגע של כתמים, לעיתים אלה יצירות בעלות קווים פשוטים. הציור החביב עליו הוא של חצי עיגול לבן על בד קנבס לבן. סיד מבלה את רוב זמנו במרתף, מוקף בציורים ובתקליטים שלו, במגברים ובגיטרות שלו. הוא מרגיש בטוח שם מתחת לאדמה. כמו דמות שלקוחה מאחד משירו. סיד אומר שהמוזיקאי המועדף עליו הוא הנדריקס. " הייתי בסיבוב הופעות איתו, אתה יודע. לינדסי (חברתו לשעבר) ואני ישבנו בירכתי האוטובוס והוא ישב מקדימה. הוא נהג לצלם אותנו. אבל מעולם לא דיברנו ממש. ככה זה היה. מאד מנומס. הוא היה יותר טוב ממה שאנשים ידעו. אבל מאד מודע לעצמו בנוגע לתודעה שלו. הוא נעל את עצמו בחדר ההלבשה שלו עם טלוויזיה ולא נתן לאף אחד להיכנס. " סיד עצמו נודע כמי שיש מאחורי דלתות נעולות למשך ימים לעיתים , כשהוא מסרב לפגוש את כולם. בחודשים האחרונים שלו עם הפלויד הוא נהג לעלות על הבמה ולנגן לא יותר מאשר תו אחד או שניים לעיתים תכופות. "הנדריקס היה גיטריסט מושלם וזה כל מה שרציתי לעשות כילד. לנגן גיטרה כמו שצריך ולקפצץ מסביב. אבל יותר מידי אנשים הפריעו בדרך. זה תמיד היה איטי מידי בשבילי. לנגן. הקצב של הדברים. זאת אומרת אני אצן מהיר. הבעיה הייתה שאחרי כמה חודשים של נגינה בלהקה לא יכולתי להגיע לאותה נקודה. יכול להיות שנראה שאני מתעכב, זה בגלל שאני מתוסכל יצירתית, מאד. האמת היא שלא עשיתי שום דבר השנה, בטח פטפטתי, הסברתי שבמרחק, כמו כל דבר. אבל החלק האחר בלא לעבוד הוא שאתה מצליח לחשוב תיאורטית" . הוא היה רוצה להרכיב עוד להקה. "אבל אני לא יכול למצוא אף אחד. זאת הבעיה. אני לא יודע איפה הם. אני מתכוון, יש לי מושג שצריך להיות מישהו לנגן איתו. אם הייתי רוצה לנגן כמו שצריך, הייתי צריך אנשים ממש טובים." סיד עוזב את המרתף ועולה לחדר שליו למעלה המלא בתמונותיו עם משפחתו. הוא היה ילד יפה. תה אנגלי, עוגה וביסקוויטים מגיעים. כמו כל חדשן פורץ דרך נראה שבארט החמיץ את ההכרה בו בגללו עצמו, בזמן שאחרים צייתו לחוקים. "הייתי רוצה להיות עשיר. הייתי רוצה שיהיה לי הרבה כסף שאוכל להשקיע בעצמי גופנית ובכדי לקנות אוכל לכל החברים שלי". "אני אראה לך ספר של השירים שלי לפני שתלך. אני חושב שזה כל כך מרגש. אני שמח שאתה כאן. " הוא מציג קלסר שמכיל את כל השירים שלו מסודרים על פי תאריך, מודפסים באופן מסודר, ללא מוסיקה. חלקם עומדים בפני עצמם כיצירה כתובה. לעיתים פשוטים, ליריים, אך לעולם ללא מגע קל של אירוניה. לעיתים סוריאליסטים, דימויים חלומיים רקומים, הדים של חלום שמפר את כללי הניתוח המקובלים. השיר האהוב על סיד כרגע היא Wolfpack (להקת זאבים), זוהי יצירה מותחת, מאיימת, קלסטרופובית, שמסתיימת במילים: רכות הן העיניים המשקפות חשמל החיים שהיו שלנו הפכו חדים יותר וחזקים יותר מכאן והלאה אביב קצר מתגלגל ורענן אחוז בעצמות מולבנות מגנזיום נאנק, ממשיל משל ומתייפח סיד סבור שאנשים שמבצעים את השירים שלהם – הם משעממים. הוא מעולם לא הקליט שירים של מישהו אחר. הוא מוציא גיטרה ופורט גירסה חדשה של Love You מ- Madcap. " עבדתי על זה אתמול. אני חושב זה הרבה יותר טוב. זו גיטרת 12 המיתרים החדשה שלי. אני רק מתרגל אליה. מרקתי אותה אתמול. " זו גיטרת יאמהה. הוא עוצר ומביא את הגיטרה לידי כיוונון רגיל, מניד בראשו. "מעולם לא חשתי כה קרוב לגיטרה כמו זו הכסופה, עם המראות שבה השתמשתי בהופעות כל הזמן. החלפתי אותה בגיטרה שחורה, אבל אף פעם לא ניגנתי עליה." סיד בן 25 עכשיו ומודאג לגבי הזדקנות. " לא הייתי תמיד כזה מופנם" הוא אומר. " אני חושב שאנשים צעירים צריכים לעשות הרבה כיף. אבל לא נראה לי שאני עושה הרבה כיף." לפתע הוא מצביע אל החלון. " האם ראית את הוורדים? יש המון צבעים." סיד אומר שהוא אינו לוקח אסיד יותר, אבל הוא לא רוצה לדבר על זה..." אין למעשה מה לומר..." הוא יוצא לגינה ומתמתח על מושב עץ ישן. "כשאתה נכנס למשהו..." הוא אומר, נראה תוהה. הוא עוצר. "אני לא חושב שקל לדבר עליי. יש לי ראש מאד לא רגיל. אני לא מה שאתה חושב שאני, בכל מקרה ."
המהדורה סוקרת למעשה את כל אלבומי הפלויד, את המרכזיים שבהם ביתר הרחבה כמובן, ומתמקדת בביוגרפיה של הלהקה מימיה הראשונים. יש גם כמה צילומים יפהפיים של הפלויד שעוד לא יצא לי להתקל בהם. אני כרגע נמצאת רק בתחילת הקריאה שלי (עקב מחסור רציני בזמן דווקא עכשיו), בכתבה שמתארת את ימיהם הראשונים של הפלויד ב- UFO. זה מוזר, אבל עד שקראתי את הכתבה לא הפנמתי עד כמה הפלויד היו אוונגרד בימיהם הראשונים. הם ניגנו לא סתם מוזיקה פסיכדלית, אלא מוזיקה פסיכדלית-מחתרתית שהייתה חלק מסצנה שלמה ואקספרמנטלית (ניסיונית) המועדונים באנגליה של אותה תקופה. למעשה זה היה הרבה יותר הגיוני שהם יחתמו באיזה לייבל עצמאי וקטן מאשר בחברה גדולה כמו EMI .