כמה הבהרות...
אני כבר יומיים וחצי אצל דודים שלי, ומה אני אגיד לכם, הם מנצלים את זה שאני פה, ואני ממש שמחה. מגיע להם כל כך הרבה, שזה שאני יכולה לתת להם את השקט של להשאיר את הילדים ולהיות זוג, לשבת בבית קשה או סתם לישון שעה שעתיים, זה עושה לי ממש טוב. וחוץ מזה, אני גם מתה על הילדים. וגם... הגעתי למסקנה, שארבעה ילדים לא! יהיו לי! היום הדודים שלי יצאו בבוקר (11:30) ואני נשארתי, לחכות לגדולים שיחזרו מבית ספר, וללכת לקחת את הקטן. הגדולים היו אמורים לחזור בעשרה לשתיים עשרה, והבת והגדול חזרו בזמן. האמצעי נשאר למטה, ובשתיים עשרה וחצי, אני כבר הייתי צריכה לללכת לקחת את הקטן, והוא עדיין לא חזר, והייתי די בלחץ. בסוף אמרתי שהקטן לא יכול לחכות, ושניקח אותו ונראה. איך שאני יורדת למטה, אני רואה את הילד עומד עם חברים שלו מתחת לבית מחליף קלפים של פוקימון. בכל מקרה, שלחתי אותו למעלה, והלכתי לקחת את הקטן. איך שאני חוזרת הבייתה, הטלפון מצלצל, הקטן על הידיים שלי זורח שנפלה לו הסוכרייה בדרך, והשלושה האחרים יושבים אדישים מול הטלוויזיה. הרמתי את הטלפון, ומי זה היה עם לא כמובן ההורים... והשאלה הבלתי נמנעת (בכל זאת כבר כמעט אחת) אם אני יכולה להתחיל להכין את השולחן לצהריים. אז בטח, אם זה מה שייתן להם שקט, אני אפילו עאשה סלטות באוויר ואפיץ ירקות בסיר פסטה. בין לבין היו גם צרחות ש``הוא לקח לי את הגיים בוי!`` ו- ``די, אני לא יכולה איתם יותר!`` (שלווה בריצה לחדר וטריקת הדלת) וצעקה שלי- ``תנמיכו כבר את הטלוויזיה!``. אין לי מושג איך אבל הצלחתי לסדר את השלוחן לארוחת צהריים, להפשיר את הסלמון ולחתוך סלט. (את כל זה כמובן עשיתי עם הקטן או על עידיים או דבוק לרגל, קולות הרקע של הצעקות והטלוויזיה ומטבח קטן ועמוס) ארחי שהתגברנו (לפחות חלקית) על התחלת הארוחה, התקשרהחברה שלי בהיסטריה, שהיא לא יודעת כבר מה לעשות, ביו בבורים שלה והריבים שלהם והחבר שלה והלחיצות שלו, ככה שלכל שאר הגורמים שכתבתי למעלה, נוסף גם טלפון צמוד לאוזן... בסוף, איך שהוא, הצלחנו להתיישב לשולחן, להריד מכות (דם מהבוקס באף) להחליף חיתול (עם קקי) לעשות צמה (כי יש חוג עוד רבע שעה)להחרים את הגיים בוי (ולהחזיר) להריג את החברה (וגם את החבר) ואפילו לנשום חמש שניות בדיוק. אבל, נו, אתם כבר בטח מכירים את זה... תם-תם (דרך אגב, תגיבו!)
אני כבר יומיים וחצי אצל דודים שלי, ומה אני אגיד לכם, הם מנצלים את זה שאני פה, ואני ממש שמחה. מגיע להם כל כך הרבה, שזה שאני יכולה לתת להם את השקט של להשאיר את הילדים ולהיות זוג, לשבת בבית קשה או סתם לישון שעה שעתיים, זה עושה לי ממש טוב. וחוץ מזה, אני גם מתה על הילדים. וגם... הגעתי למסקנה, שארבעה ילדים לא! יהיו לי! היום הדודים שלי יצאו בבוקר (11:30) ואני נשארתי, לחכות לגדולים שיחזרו מבית ספר, וללכת לקחת את הקטן. הגדולים היו אמורים לחזור בעשרה לשתיים עשרה, והבת והגדול חזרו בזמן. האמצעי נשאר למטה, ובשתיים עשרה וחצי, אני כבר הייתי צריכה לללכת לקחת את הקטן, והוא עדיין לא חזר, והייתי די בלחץ. בסוף אמרתי שהקטן לא יכול לחכות, ושניקח אותו ונראה. איך שאני יורדת למטה, אני רואה את הילד עומד עם חברים שלו מתחת לבית מחליף קלפים של פוקימון. בכל מקרה, שלחתי אותו למעלה, והלכתי לקחת את הקטן. איך שאני חוזרת הבייתה, הטלפון מצלצל, הקטן על הידיים שלי זורח שנפלה לו הסוכרייה בדרך, והשלושה האחרים יושבים אדישים מול הטלוויזיה. הרמתי את הטלפון, ומי זה היה עם לא כמובן ההורים... והשאלה הבלתי נמנעת (בכל זאת כבר כמעט אחת) אם אני יכולה להתחיל להכין את השולחן לצהריים. אז בטח, אם זה מה שייתן להם שקט, אני אפילו עאשה סלטות באוויר ואפיץ ירקות בסיר פסטה. בין לבין היו גם צרחות ש``הוא לקח לי את הגיים בוי!`` ו- ``די, אני לא יכולה איתם יותר!`` (שלווה בריצה לחדר וטריקת הדלת) וצעקה שלי- ``תנמיכו כבר את הטלוויזיה!``. אין לי מושג איך אבל הצלחתי לסדר את השלוחן לארוחת צהריים, להפשיר את הסלמון ולחתוך סלט. (את כל זה כמובן עשיתי עם הקטן או על עידיים או דבוק לרגל, קולות הרקע של הצעקות והטלוויזיה ומטבח קטן ועמוס) ארחי שהתגברנו (לפחות חלקית) על התחלת הארוחה, התקשרהחברה שלי בהיסטריה, שהיא לא יודעת כבר מה לעשות, ביו בבורים שלה והריבים שלהם והחבר שלה והלחיצות שלו, ככה שלכל שאר הגורמים שכתבתי למעלה, נוסף גם טלפון צמוד לאוזן... בסוף, איך שהוא, הצלחנו להתיישב לשולחן, להריד מכות (דם מהבוקס באף) להחליף חיתול (עם קקי) לעשות צמה (כי יש חוג עוד רבע שעה)להחרים את הגיים בוי (ולהחזיר) להריג את החברה (וגם את החבר) ואפילו לנשום חמש שניות בדיוק. אבל, נו, אתם כבר בטח מכירים את זה... תם-תם (דרך אגב, תגיבו!)
