כמה המחלה באמת שינתה אותי?
ועכשיו שאני בשלבי החלמה ואנשים מסתכלים עלי בהערצה ואומרים "זאת בחורה חזקה" ואני מוצאת עצמי מסתכלת עליהם וחושבת... "מה הם רוצים?, הייתה לי ברירה... זה היה או זה או להרים ידיים, אני בהחלט לא מרימה ידיים" והיו את אלא שאמרו וגרמו לי להאמין שמעכשיו דברים יתגמדו ויהיה לי הרבה יותר קל להתמודד עם דברים, שאני לא אתפס לשטויות ולא אפגע כבר כול כך מהר ואלמד לעמוד על שלי ולהיות חזקה ו.. ו.. ו... אני יושבת עכשיו ובוכה בגלל הדבר הכי שטותי.. בחור, שאני בעצמי לא הייתי מעוניינת בו אבל מסתבר שגם הוא לא היה מעוניין בי וסתם ניסינו איזה 3 שבועות להיות ביחד ופתאום אני מגלה שזה היה סתם ועוד לוקחת את זה קשה כאילו מה? פסיק מהחיים שלי, עברתי מערכות יחסים הרבה יותר משמעותיות וזה מה שגורם לי עכשיו לבכות? ישר אני חושבת שזה משהו בי והכי מרגיז.. שכנראה המחלה הזאת לא לימדה אותי כלום ואני ממשיכה להיפגע ולהתעצבן על הדברים הכי מטופשים (כמו לאבד מפתחות) ולצרוח על אמא שלי מסכנה במקום לחבק אותה ולהגיד לה כמה אני מעריכה אותה על כול התקופה שהיא הייתה פשוט הכי מדהימה בעולם. ולא להעריך את העובדה שאני נושמת יותר טוב ושהגידול התכווץ והשיער מתחיל לצמוח ופשוט כול כך כועסת שאני ממשיכה להתעסק בשטויות האלה. ברור לי שאני חייבת ללכת לטיפול, כזה שיפתח את הדברים הרבה יותר לעומק אבל לא מוצאת את הזמן או אפילו את האמונה שזה יעזור. אם איום כה גדול על החיים שלי לא עזר אז טיפול פסיכולוגי כן? כמה המחלה באמת שינתה אותי? אני יכולה אולי לענות עכשיו שכנראה לא בהרבה וזה כול כך עצוב לי להודות בזה....
ועכשיו שאני בשלבי החלמה ואנשים מסתכלים עלי בהערצה ואומרים "זאת בחורה חזקה" ואני מוצאת עצמי מסתכלת עליהם וחושבת... "מה הם רוצים?, הייתה לי ברירה... זה היה או זה או להרים ידיים, אני בהחלט לא מרימה ידיים" והיו את אלא שאמרו וגרמו לי להאמין שמעכשיו דברים יתגמדו ויהיה לי הרבה יותר קל להתמודד עם דברים, שאני לא אתפס לשטויות ולא אפגע כבר כול כך מהר ואלמד לעמוד על שלי ולהיות חזקה ו.. ו.. ו... אני יושבת עכשיו ובוכה בגלל הדבר הכי שטותי.. בחור, שאני בעצמי לא הייתי מעוניינת בו אבל מסתבר שגם הוא לא היה מעוניין בי וסתם ניסינו איזה 3 שבועות להיות ביחד ופתאום אני מגלה שזה היה סתם ועוד לוקחת את זה קשה כאילו מה? פסיק מהחיים שלי, עברתי מערכות יחסים הרבה יותר משמעותיות וזה מה שגורם לי עכשיו לבכות? ישר אני חושבת שזה משהו בי והכי מרגיז.. שכנראה המחלה הזאת לא לימדה אותי כלום ואני ממשיכה להיפגע ולהתעצבן על הדברים הכי מטופשים (כמו לאבד מפתחות) ולצרוח על אמא שלי מסכנה במקום לחבק אותה ולהגיד לה כמה אני מעריכה אותה על כול התקופה שהיא הייתה פשוט הכי מדהימה בעולם. ולא להעריך את העובדה שאני נושמת יותר טוב ושהגידול התכווץ והשיער מתחיל לצמוח ופשוט כול כך כועסת שאני ממשיכה להתעסק בשטויות האלה. ברור לי שאני חייבת ללכת לטיפול, כזה שיפתח את הדברים הרבה יותר לעומק אבל לא מוצאת את הזמן או אפילו את האמונה שזה יעזור. אם איום כה גדול על החיים שלי לא עזר אז טיפול פסיכולוגי כן? כמה המחלה באמת שינתה אותי? אני יכולה אולי לענות עכשיו שכנראה לא בהרבה וזה כול כך עצוב לי להודות בזה....
