כמה זמן אחרי הלידה התחלתן להרגיש

[1אמאלה]

כמה זמן אחרי הלידה התחלתן להרגיש

אמהות? אני מרגישה כמו ילדה שמגדלת ילד ולא ממש כמו אמא.. אומרים שלוקח זמן להתחבר,אני מרגישה יותר ויותר מחוברת אבל לא כמו שחשבתי שאני ארגיש,חשבתי שישר אני ארגיש שהילד הזה הוא אהבת חיי וזה לא ככה.אני מפחדת שאני אמשיך להרגיש ככה...מתי אתן התחברתן?

 

[עמית@]

עם תמר: מייד.

עם דורון לקח לי זמן (בגלל הקיסרי והפגיה וכל המהומה סביב).

 

[בימבילי]

מעתיקה מעמית@ - כנ"ל.

 

[שִירָה]

אני לא יכולה להצביע על תאריך מסויים

הקשר שלנו התפתח מהרגע הראשון שראיתי אותו, והוא עדיין מתפתח - שנתיים לאחר מכן

לא הרגשתי שהוא אהבת חיי ברגע שראיתי אותו לראשונה, אבל כל פעם שאני מרגישה את זה - זה הרבה יותר משמעותי מהפעם הקודמת, כך שאני לא יכולה להצביע על דקה מדוייקת - ולהגיד: "זאת".

 

[עמית@]

נקודה טובה, באמת כל הזמן אוהבים

יותר, כל פעם עד קצה היכולת (המתרחבת)

 

[מעיןבר]

שאלה קשה את שואלת

התאהבתי בה במהירות השיא, אבל היה לי משונה לחשוב שאני אמא. למרות הכל מהשניה שהיא נולדה היה בי איזה מין אינסטיקנט טבעי והיא הפכה להביות הראשונה בסדר העדיפויות באותו הזמן. אני בדיעבד מרגישה שהייתי אמא מהשניה הראשונה, אבל היה לי משונה לחשוב על עצמי כאמא, עם הזמן התרגלתי. אגב, היום יש כבר מקרים שבהם היא לא הראשונה בסדרי העדיפויות... בדול מבחינת קביעת אורח החיים שלנו כן, אבל היום אנחנו כבר לא משנים הכל או מתייחסים לראשונה רק לצרכים שלה. יש יותר מקום גם לצרכים שלנו.

 

[rnati]

מעתיקה ממעיין ../images/Emo13.gif

מהשניה הראשונה הייתי מאוהבת בה. מן הסתם ככל שהיא גודלת גם האהבה גודלת איתה, היא הופכת להיות יותר בן-אדם ופחות תינוקת (למרות שהיא עדיין תינוקת). אבל אני עם עצמי מרגישה גם ילדה. לא חושבת על עצמי עדיין כאישה/אמא.

 

[ו שתי]

עדיין לא תופסת במלוא המובן

שאני אמא שלה, אבל מאוהבת בה עד קצות האצבעות, ומחוברת אליה, עד כדי שזה נראה לי מוזר להיות שניה בלעדיה. החיבור היה שבועיים אחרי הלידה, כשישבתי בחדר השינה שלנו והנקתי אותה, ופתאום עלה לי בראש תסריט של טלפון מ"ליס", שנבוא להחזיר את הילדה שלנו כי היה בלבול והחליפו אותה. לא תשאלו איזה בכי היה פה בבית (הורמונים, הורמונים, מזל שיש את מה להאשים בפרנויות שלי). אז הבנתיכמה נקשרתי וכמה אני מחוברת אליה.

 

[1במיה]

אמא ממש.. רק אחרי שהילדה השניה

נולדה

 

[1במיה]

מוסיפה- התאהבתי בה וזה רק התעצם

עם הזמן אבל לא עיכלתי שאני כבר אמא (כמו שתפסתי את אמא שלי) ידעתי שהיא צריכה אותי טיפלתי, חיבקתי ונישקתי אבל כשאחותה נולדה פתאום הרגשתי אמא כי 2 הפכו אותנו למשפחה.

 

[27חומד]

להרגיש

די מהר, מרגישה הכי מגוננת בעולם (אמא שלי כבר הודיעה שהגעתי למצב נמרה מגינה על גורים) אבל להתרגל? היום 6 שבועות אחרי עוד נורא מוזר להגיד "הבת שלי" מצד שני בחיסון צהבת בטיפת חלב בכיתי איתה... אוהבת אותה אין ספק וכל יום היא גם יותר מתקשרת ומגיבה אלי וגם מתחילה לזרוק חיוכים ממיסים. זו דואליות שלא נגמרת, פעם הכי אוהבת בעולם ופעם (בואו נודה, בעיקר בשלוש לפנות בוקר) קצת פחות. ואני חושבת שברגע שיש את האומץ להודות בזה בפני עצמך, שכמה שלא חיכית להריון וללידה, לוקח זמן להתרגל ולהתאהב, הרבה יותר קל לתת לעצמך יכולת להסתגל ואז להתאהב. נו, יצא קצת מבולבל אבל בטוח הבנת נכון?

 

[וונדי1]

אני חושבת שההתחברות האמיתית

מתחילה ברגע שהתינוק מגיב אליך. התחברתי לשניהם מרגע לידתם אבל זה רק הולך ומתגבר עם הזמן. האהבה גדלה וגדלה למימדים עצומים.

 

[lulyK]

כל יום יותר.

לשמחתי כן התאהבתי ממבט ראשון, אבל זה לא גרם לי להרגיש "אמא" על ההתחלה.

 

[dorlim]

אצלי

היא נולדה במצוקה אחרי לידה קשה ואחרי כשעה של התעסקות בי רצו לקחת אותה לתינוקיה, לא הסכמתי ובכיתי שיתנו לי לראות את "הילדה שלי"!!! כשראיתי אותה מלאכית קטנה - בובה רוסית יפיפיה התאהבתי מייד!!! ועד היום כשאני נזכרת ברגע הזה הוא מציף אותי בדמעות של אושר

מאז האהבה, החיבור ורגש האמהות הולכים ומתגברים

החשש שלי שבילד הבא זה לא יהיה כך...

 

[shpar]

לא מההתחלה.

בהתחלה הרגשתי מן רצון לגונן ולעטוף ושלא יחסר לו כלום, האהבה האמיתית התחילה אחרי 5 חודשים ומאז כל יום שעובר זה מתעצם למימדים שאי אפשר להסביר במילים.. לא לדאוג זה מגיע לאט לאט, אצל חלקינו "להתאהב ממבט ראשון" זו קלישאה.

 

[tookish]

אז ככה....

איתי נולד חודש לפני הזמן , תפס אותנו ממש לא מוכנים. יומיים הייתי מאושפזת אחרי שהוא הוריד את השיבר ובזמן הזה נסיתי לקןט מה עומד לפני ושבעצם מהבית חולים אני יוצאת עם תינוק שהוא שלי

הוא נולד נורא קטן והיה בפגייה כמה ימים. בזמן שהוא היה בפגייה בעצם הייתי כמו רובוט, לא ישנתי, לא חשבתי, לא הרגשתי רק ידעתי שהוא שלי ואני חייבת לדאוג לו נורא כי הוא היה ממש פיץ. בבית גם זה היה ככה במשך אני חושבת שבועיים ואחרי זה עדיין לא קלטתי שהחבילה הקטנה הזאת שלי . אבל היום שהוא בן 7 חודשים אני מרגישה שהוא שלי (עדיין לא מאמינה ....)וממש נהנית מכול רגע איתו.וסוף סוף מבינה את כל הבנות שאמרו לי פעם מזמן שהן לא רואות את החיים שלהם בלעדי הילדים. אני אפילו זוכרת דיון שהיה לי ולושתי על איך אנחנו לא מאמינות לכל הנשים האלו.

ואין בטח משקרות אבל שוב, היום שהוא כבר יותר מגיב ,זוחל וצוחק הדברים נראים לגמרי אחרת.

 

[g a n i]

../images/Emo41.gifבכל רגע נתון אני חושבת שאי אפשר

לאהוב יותר, וכמה חודשים קדימה בציר הזמן אני מבינה שהאהבה ממשיכה ומתעצמת (גם היום, כשהגדולה בת 4+) dorlim, גמני דאגתי שלא יהיה מקום ב

לעוד אחד. היום זה מצחיק אותי... תמיד חשבתי שאני מבנות המזל שהתאהבו בחדר הלידה, וכל מבקרי אמרו שאני נראית "אמא מנוסה לחמישה" מהרגע הראשון, אבל היום אני יודעת שמה שהרגשתי אז עדיין לא היה אהבת-אם לילדהּ: הרגשתי חמלה, הקלה, התרגשות, רחמים, גאווה. מגוון מסחרר של רגשות והורמונים. אבל לא האהבה העזה והחיבור המוחלט לילדי שאני מרגישה היום. הניצנים הופיעו עם התגובות הראשונות: חיוך מודע, הושטת ידיים, הנשימה המרוגשת שלהם כש*את*, דווקא מכל האנשים, ניגשת לעריסה. זו האהבה והחיבור האמיתי. והכי "אמא" אני מרגישה בשתי סיטואציות: כשאני באה לאסוף אותה מהגן והעיניים שלנו נפגשות משני עברי החדר והיא עוזבת הכל ורצה אלי (בד"כ היא מעדיפה להמשיך לשחק

אבל לפעמים הקסם הזה מתרחש וממיס אותי) וכשאני מדברת עליהם עם אמהות אחרות (משוויצה

או מתלוננת

, היינו הך)

 

[שרון של לוטן]

רק כשהיא הפכה ממש לילדה

שהולכת ומדברת. היה לי חיבור מאוד חזק איתה גם לפני כן ואהבה מאוד גדולה מהרגע הראשון, אבל לא ממש הרגשתי אמא במלוא מובן המילה. עכשיו שהיא בן אדם קטן לכל דבר ולא תינוק חסר ישע, הרגשת האמהות שלי הרבה יותר חזקה, וגם תחושת המשפחתיות של כולנו. וזה רק הולך ומתחזק.

 

[yaelia]

מהרגע הראשון

זה לא סתר את הפליאה, שהמשיכה עוד הרבה חודשים, שאני אמא. ועוד יותר לא סותר את העובדה שש. ואני מרגישים בהרבה דברים כמו טינאייג'רים בעצמנו.

 

[isidora]

בטח לא ברגע הראשון ../images/Emo122.gif

וגם לא בשבוע הראשון

למעשה זכורה לי סיטואציה בערב הראשון שלנו בבית, אחרי שמאיה נרדמה, בה אני שוכבת כמו סמרטוט על הספה ובוכה "למה היינו צריכים את השטות הזאת?!". וגם למחרת בכיתי, וגם אחר-כך... במשך כמה שבועות, אני חושבת שמשהו כמו חודש וחצי אפילו, חשבתי לעצמי שזה בכלל לא כייף, ומתי היא כבר תגדל. לא הרגשתי אמא, יותר כמו בייביסיטר שמחכה שההורים יחזרו כבר הביתה

היום, כשה"שטות" שלנו בת תשעה חודשים כמעט, ומשחקת איתנו על הדשא, ומקשקשת בכל ההברות, ויושבת לאכול איתנו כמו גדולה, היום אני כבר מרגישה יותר אמא (אמא צעירה מאד - אבל אמא) וזה מתגבר עם הזמן ועם התפתחות הקשר שלנו. היום אני כבר לא יכולה לחשוב על בלעדיה