בת 45 וחציבת כמה את? כמה זמן את בטיפולים?
אני במקביל לאבל שמתי לעצמי מטרות, כמו רובוט.בת 45 וחצי
מגיל 41 בטיפולים. בגיל 44 הפסקתי לעשות ivf. הרגשתי שכבר אין טעם
אני שמחה לשמוע שהחור הענקי נסגר כמעט לגמריאני במקביל לאבל שמתי לעצמי מטרות, כמו רובוט.
בדקתי אפשרויות ונכנסתי לתהליך.
העיבוד של זה לקח לי זמן, כולל כל ההריון למרות שבהריון הנושאים השתנו.
כמה כאב וכמה בכי היה, היה לי חור ענקי בלב שהייתי בטוחה שלעולם לא ייסגר. ויכולה להגיד לך שהוא כמעט ונסגר לגמרי
איילת
הפורום די עוזר. יש תגובות של נשים שהיו במצב שלי או שנמצאות במצב שלי, וזה נותן כח להמשיך. והבנה שאפשר לצאת מזהזה לוקח זמן לעכל, אבל אני מציעה לך להתקדם צעד צעד ובמקביל. תקבעי לך כמה פגישות הסוכנויות כדי לקבל מושג לגבי התהליך, תרענני את הבדיקות, ותנסי גם לדבר עם נשים שעברו את התהליך.
מניסיוני, זה גם מקדם את ההשלמה.
מהר. לדעתי. מהרגע שרופא חסר רגישות זרק לי את זה באכזריות... אחרי התפרקות לרסיסים, ממש מוות. לקח 3 חודשים עד שישבתי מול רופא שבטחתי בו, ונרשמתי.חצי שנה אחרי כבר הייתי בהרון.
לא לא הייתי שלמה 100%. אבל הייתי שלמ ה 10000% בזה שאני רוצה להיות אמא יותר מכל רוצה להיות אמא. ומהר. מהר מהר או שאני לא אשא יותר את הסבל של הציפייה. כשמבינים, באמת מבינים, שזה או זה או לחא להיות אמאף לדעתי זה עוזר.
עם הזמן, והאושר, והסיפוק וכל העולם ומלואו שמחכה לך, מבינים שהתרומה היא למעשה נס.
אם תרצי, אשמח לתמוך בך, כמו שתמכו בי.
למעשה בגיל 43 רציתי כבר להפסיק כי הבנתי שתוצאות מהטיפולים חוזרות על עצמן ורק בגלל שהיו שואבים יחסית הרבה ביציות והיו הפריות אז ניסיתי עוד.מצד אחד תקחי לך זמן להשלים ולהתאבל, מצד שני תעשי הפרדה בין הכאב האישי שלך על ההבנה שלא תוכלי להביא ילד מביצית שלך, לבין הרצון והצורך להיות הורה. כי באמת שאין קשר בין הדברים, גם אחרי ההריון והלידה עדין יש שמחה ענקית מצד אחד וצער קטן שישאר איתך תמיד. וזה לא סותר וזה מה שאני למדתי מהתהליך את ההבנת שאין סתירה בין השניים, אני לקחתי הרבה זמן כי רציתי לוודא לגמרי שלא אצליח מביצית שלי, ורציתי כאילו להגיע "מוכנה" ו"שלימה" לתהליך, אבל הזמן הזה לא עוזר כי בסוף זה בדיוק כמו שתיארתי שני הרגשות חיים אחד ליד השני והאחד לא מאפיל על השני. בהצלחה רבה!!!
התכוונתי לומר שהצער הקטן שנעשה פצפון אחרי שאת יולדת ילד, הוא על האבל שאת לא תלדי ילדים מביצית שלך אבל חבל לחכות עד שתגיעי להשלמה איתו כי זה לוקח הרבה זמן וממילא זה משהו שמלווה אותנו תמיד. זה לא סותר את זה שאת תאהבי את הילד מהתרומה אהבה גדולה. לי לקח הרבה זמן להבין שהצער האישי שלי לא קשור לילד ולכן זה לא צריך לעכב.למעשה בגיל 43 רציתי כבר להפסיק כי הבנתי שתוצאות מהטיפולים חוזרות על עצמן ורק בגלל שהיו שואבים יחסית הרבה ביציות והיו הפריות אז ניסיתי עוד.
כבר אז דיברו איתי על תרומה. לא יכולתי לשמוע על זה בזמנו.
עכשיו אני כבר מבינה שאין אופציה אחרת.
היות ואני לא מצליחה להגיע להשלמה עם התהליך אני דוחה שוב ושוב את ההחלטה.
אחרי הלידה עדיין יש צער קטן? צביטה בלב?
זה אומר שהעצב הזה והדמעות לא תיפסקנה גם אחרי ?
וממש ממש לא בכי ודמעות - שוכחים את זה לגמרי!! את עסוקה בשמחה ולא בצער - נגמר!התכוונתי לומר שהצער הקטן שנעשה פצפון אחרי שאת יולדת ילד, הוא על האבל שאת לא תלדי ילדים מביצית שלך אבל חבל לחכות עד שתגיעי להשלמה איתו כי זה לוקח הרבה זמן וממילא זה משהו שמלווה אותנו תמיד. זה לא סותר את זה שאת תאהבי את הילד מהתרומה אהבה גדולה. לי לקח הרבה זמן להבין שהצער האישי שלי לא קשור לילד ולכן זה לא צריך לעכב.
אמת שנגמר הבכי והדמעות!אמת !!!!!!
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.