כמה טוב שבאתי הביתה

[1הופ]

כמה טוב שבאתי הביתה

נעים לי להיות בו איתכם. אני קצת קרכצן היום. מין יום שישי כזה - סתווי, ואני צמודה לטישו (בגלל צננת, לא בגלל דמעות), אחרי שלושה בתי קפה עם הרבה חברים ועכשיו הרבה לבד. היה לי השבוע עוד התקף חרדה (בלי סימפטומים גופניים) של "מה יהיה". זוג חברים מאוד טובים שלי ילדו השבוע. ליוויתי אותם בכל התהליך הארוך, שהתחיל עוד שהריון היה רלוונטי גם לחיים שלי. והנה יש להם ילד (שמתם לב לזה שרוב הילדים דומים לאבא?). ומה יהיה איתי? מתי לי יהיה? אני חושבת מאוד ברצינות על לעשות לבד. לא מתוך ויתור על זוגיות, אלא בלי קשר אליה. אני לא יודעת מתי תגיע האהבה (א-ה-ב-ה??? נשמע מוכר אבל אני לא בטוחה שאי זוכרת...) ולא מוכנה לחכות עם ילד עד אז. אבל איך עושים את ההחלטה הזו? אני מדמיינת את עצמי לבד בחדר לידה או לבד בלילה, עייפה ומיואשת שתינוק בוכה בהיסטריה ואני לא מבינה למה - ואני לא מצליחה להבין איך the fuck הגעתי למקום הזה. ודרך אגב, סיפרתי לכם שהחתול שלי התגלה כחתולה?

 

[noa128]

כמה טוב לראות אותך שוב ../images/Emo24.gif

ב'מת דאגנו קצת - אני לפחות, ואחרי התה עם נענע (תשתי, תשתי מאמי - ותנשמי את האדים..) - חושבת איתך רגע ע העניין הזה של "ילד לבד", וזוכרת פתאום בחיוך שכבר העלית פעם באיזו שיחה את עניין הילד לבד, ואת תגובתי ותגובת פרפרית שהייתה גם היא נוכחת בשיחה - איך ירינו שתינו פה אחד - "לא !!!" - אבל זה, בדיוק כמו אצלך היה "מהבטן" ומהעובדה ששתינו חווינו גידול ילדים ללא אבא דומיננטי בסביבה.. לא מהמקום שלך ש'רעב' לזה, ועם כל זה שילד זה דבר מתגמל והכל - החיים איתו ואחריו לא דומים לחיים לפניו - ואין דרך חזרה - ולו מהטעם הזה מן הראוי לשקול בכובד ראש את העניין - והאמת, שגם אם לא ילד מ'מקום שמוותר על הזוגיות' לדברייך - יש להניח שבחיים כמו בחיים תבוא ההחלטה על הילד על חשבון הזוגיות - או לפחות תדחה את כל עניין האהבה - גם מקסימה כמוך - עם הריון "ממישהו אחר" או ילד קטן - תהיה פנויה הרבה פחות מהיום להיכרות ו/או התקשרות, האם את באמת ובתמים מוכנה 'לוותר' בשלב זה של חייך על הסיכוי לאהבה בטווח הנראה לעין? וגם - אם את מחליטה ש"רוצה אני" - ואני האחרונה שיכולה להתווכח עם רצון שכזה, האם את ערוכה היום לעניין הזה? ואם להיות בוטים- כדי לאפשר לעצמך ולרך הנולד באמת צ'אנס לחיים טובים - האם את יכולה באמת ובתמים לומר שיש לך את האמצעים - הרגשיים, המשפחתיים וכן, גם הכלכליים לעמוד במשימה הזו לבד, במובן של "ללא בן זוג"? הקיצר אהובה - את ה'רעב' ההוא אני מכירה - חויתי אותו במשך כמה שנים טובות לפני שנולד בכורי - אבל היום אני מבינה, גם מטעויות שעשיתי אני בעניין הזה - שלפני שהולכים אחרי ה'רעב' ההוא - צריך לשקול את העניין בכובד ראש - כי ילד זה תיק - לכל החיים - ומגיע לו - בדיוק כמו לך - את החיים והסיכויים הטובים ביותר לאושר. חיבוק גדול מתוקה, וערב נעים נועה

 

[פּרפרית]

הנה הופ, אני מקפיצה לך את ההודעה

למעלה. באמת תהיתי לאן נעלמת... טוב אז את יודעת כבר מה דעתי בעניין ואני יכולה להוסיף שאת עדיין מ-א-ו-ד צעירה (ואגב- לבד בחדר לידה או לבד בלילה כשהתינוק צורח תאמיני לי יהיו אחרוני דאגותיך...) תחשבי טוב טוב טוב לפני שאת עושה צעד שכזה.ולא רק בגלל כל המחוייבויות שמשתמעות מכך אלא, מהכל כמכלול...תזכרי: אין "חרטות" ואין החזרות בישום של החלטה שכזאת! (ד.א הבכור שלי דומה לי שתי טיפות מים) גם לחברה שלי היה חתול זכר בשם מאיה.

 

[hrabba]

לא יודעת הופ, בזמן האחרון אני מוצאת

את עצמי חושבת המון על הנושא מצד אחד אני רוצה, לא האמנתי שפעם זה יקרה לי, אני שהייתי רק לפני כשנה מוכנה לוותר על ילדים, מוצאת את עצמי פתאום מחייכת לכל תינוק בעגלה. כאלו דההה??? אני גם יודעת ששעון החול אוזל, ויתרה מכך אני לא רוצה להיות אימא זקנה. את יודעת? אני כל הזמן מספרת שכשהייתי צעירה ויפה רציתי 10 ילדים ואבא שישחק איתם כדורגל. היום אני מוכנה להסתפק בילד/ה אחד/ת. מצד שני רוצה אבל פוחדת, מכירה? פוחדת מאד פוחדת מחוסר יכולת כלכלית פוחדת מחוסר אונים בכלל מה יקרה כשהילד יהיה חולה? כשיבכה ולא נבין למה? איך יגיבו החברים שלו שאין לו אבא? איך הוא יגיב? מה נספר לו? לא יודעת יקירתי, במקרה הזה אני בעד הנגד ונגד הבעד ולו הייתה לי תשובה הייתי שמחה לחלוק

 

[1הופ]

ואי, איך עשית את זה?

אני מתחילה להחזיק ממך גאונת מחשבים, פרפרית. גם שולטת בניקוד וגם מעלה הודעות...גאון!! אני מסכימה לגמרי עם כל מה שכתבתן. שלושתכן. ולכן ההתלבטות. אם לא היו את כל הפחדים האלה - בעיות כלכליות, דחיית הזוגיות, התמודדות לבד - כבר הייתי עושה את זה אתמול. ודרך אגב, אקספי, כדי שהילד לא יסתובב בעולם בלי לדעת מי זה אבא שלו ברור לי שיהיה חייב להיות שם אבא, גם אם הוא לא יתפקד ככזה. ומה יגידו בגן? ממש לא מעניין אותי. בטח לא כל עוד אני בת"א. בכל מקרה, אני יודעת שזו החלטה הכי משמעותית בעולם. אבל עד מתי לדחות אותה? כל שנות הנישואים שלי לא עשינו ילד כי אף פעם זה לא היה מתאים. למדנו, היינו בחו"ל, לא היה לנו כסף. ושוב לא היה לנו כסף. ועדיין לא היה לנו כסף. עד שזה היה מאוחר מדי. ורק להבהיר, אני לא ממש מצטערת. ז"א חבל שאין לי ילד אבל אני שמחה שיכולתי להתנתק מהאקס לגמרי, מה שלא היה מתאפשר עם ילד. אבל ככה אני גם יכולה לדחות את ההחלטה שלי עד שזה יהיה מאוחר מדי. אז איפה לשים את הקו?

 

[noa128]

מצטרפת לפרפרית , בעיקר במשפט המפתח

את נורא צ-ע-י-ר-ה..

אז אני יודעת שאת כבר לא בת 17, אבל היום אפשר להביא ילד עד גיל... לא יודעת, אבל יש לך בטח עוד איזה 10 שנים, ואני מוכנה להמר שתוך פחות מחצי הזמן הזה כבר יימצא לו האיש שיהיה שותפך לעניין. בקיצור יקירתי, לדעתי יש להבדיל בין הרצון העז לבין הלחץ של השעון הביולוגי. עם השני עוד יש לך זמן, הוא לא לוחץ עלייך לעשות החלטות קשות וכבדות כבר היום.

גדול, נועה.

 

[1הופ]

קשישה

האמת, זה קצת מעצבן לשמוע "את נורא צעירה". זה הרי לא ממש נכון. כמה ילדים היו לכם בגילי? (32) ואם הייתי היום נשואה עדיין הייתן אומרות "את נורא צעירה" או שכבר היה מופעל עלי לחץ פיסי מתון לעשות ילדים כי "אין לי את כל הזמן שבעולם"? אז נכון. אפשר להביא ילדים גם בגיל 40. אבל מי רוצה?

(סתם מצא חן בעיניי האייקון)

 

[1הופ]

קשישה

האמת, זה קצת מעצבן לשמוע "את נורא צעירה". זה הרי לא ממש נכון. כמה ילדים היו לכם בגילי? (32) ואם הייתי היום נשואה עדיין הייתן אומרות "את נורא צעירה" או שכבר היה מופעל עלי לחץ פיסי מתון לעשות ילדים כי "אין לי את כל הזמן שבעולם"? אז נכון. אפשר להביא ילדים גם בגיל 40. אבל מי רוצה?

(סתם מצא חן בעיניי האייקון)

 

[noa128]

מצד אחד את צודקת, מצד שני

המצב שלך היום הוא שונה - גם עם זה אין ויכוח , וככזה גם כל השיקולים הם אחרים. וגם - היום אני מבינה שזה שהזדרזתי להביא בגיל 25 את הראשון (וזה גם כן לא "נחשב" צעיר) - לא היה לא לטובתם, ולא לטובתי. לאימהות אחרי גיל 30 , אחרי שטיילת, ולמדת, וראית, ובילית - יש בהחלט איכויות אחרות - ואת זה אני מאמינה שיגידו לך לא מעט בנות שהפכו לאימהות בגילך וצפונה. אז בואי נסכים שמכל נקודת מבט הדברים נראים אחרת, והכי חשוב - שתרגישי את טוב עם העניין. נ.

 

[בּילי בדרכים]

אני ממש נגד

באופן נחרץ ביותר. זה נורא קשה, הופ. אני ניפרדתי מאקסי כשהילד היה ממש קטן. שנתיים וחצי. וזה היה קשה קשה קשה. אני מנסה לדמיין את אותו הדבר עם תינוק ובכלל. 32 זה באמת כלום. יש לי חברות ומכרות שעוד לא חלמו על תינוק בגיל הזה ועכשיו יש להם יותר מאחד. מילא אם מתקרבים לארבעים ומרגישים שחייבים והחיים לא שווים כלום בלי החוויה הזו, אבל דארלינג יש לך עוד המון שנים... את יודעת מה עוד יכול לקרות בשנים האלו? המון! ועוד דבר - אני שוב ושוב שמה לב לעובדה שהאימהות המבוגרות שאני מכירה מאושרות יותר באימהותן, רגועות יותר, שלוות יותר, שלמות יותר. אני ממליצה לחכות.

 

[פילאטוס]

מחשבות על מחשבת הילד

זו מחשבה שבאה והולכת באותה עוצמה, מחשבת הילד. הגל האחרון היה עז במיוחד, סוגיית השעון הביולוגי נהייתה בבת אחת תקתוק מבעית בכל הגוף, ויחד איתה חרדות העריריות, החריגות, האיך-זה-יכול-שלא-יהיה-לי, נדמה לי שאפילו הבאתי את הגל הזה לפה אי אז. ואז החיים, ותהומות, ושאלות, ופתאום נהיה לי אלם גמור בסוגיה הזאת, בבת אחת כל הרצון האדיר ההוא התאדה. מבלבל, מביך אפילו, אבל ככה. כרגע מחשבת הילד קשורה אצלי שוב למחשבת החיים. איזו אחיזה אני מסוגלת לאחוז בהם. כרגע היא קטנה, רפה, לפעמים נדמה לי שאני יושבת, באופן מסוים, על המזוודות. זה בעצם התנאי היחיד לילד שאני יכולה לחשוב עליו: כשאפרוק את המזוודות, כשאהיה כאן באמת, תהיה לי זכות. בינתיים... בינתיים (אוי, זה יוצא כזה עצוב פתאום. אבל זה באמת עצוב. פינה מחורבנת). מסביבי נולדים כל הזמן ילדים שנכנסים לי ללב, אני דודה די גרועה, אבל מרוקאית, ומחכה שיגדלו קצת כדי שאראה להם כל מיני דברים ונוכל לדבר כבר. המחשבות שלך, הופ, פוגשות אותי במקום שותק לגמרי. המסקנה שלי מהגל ההוא, שהיה מטלטל נורא, היא שאני לא רוצה לבד. מבחינתי האבא יכול להיות חבר טוב. ההמלצה הכי כנה שאני יכולה לתת היא להתבשל עם המחשבות האלה עוד קצת. לטעום אותן מכל מיני כיוונים. לבדוק קצת פרוצדורות, לחשוב עם עצמך איך היית רוצה שזה יקרה. לחשוב אם ואיך את מתארגנת לשינוי הגורף שילד עושה בחיים.

 

[עלמה עלמה]

הופ יקרה

אמרו כבר הכל. רוצה להדגיש רק דבר אחד - החיים לפני והחיים אחרי...180 מעלות. בלי חיוב ובלי שלילה, פשוט אחרים לגמרי. ואני יכולה להבין כמה קשה הדילמה הזו.

 

[זו שהיתה חיוכית]

פעם נכנסתי למספרה

והחופף היה פתאום חופפת. אז זה יכול לקרות גם לחתול. אני בת 32 הייתי אמא ל2 ובמבט לאחור זה היה כל כך לא מתאים....הייתי כזאת ילדותית. (תשאלי את הבת העוד רגע פסיכולוגית שלי). והייתי נשואה לאיש דפוק. הרבה פעמים חשבתי שהיה מוטב לי, ובטוח לילדים, אילו גידלתי אותן ללא אבא. (תשאלי את הבת, גם היא טוענת ככה). אבל אני עשיתי טעות גסה במיוחד. באמת חושבת שזה מקרה מעט לא שגרתי. מה שאני מנסה לומר לך.....תנשמי קצת עמוק. חכי קצת. את נשמעת לי הרבה הרבה יותר בוגרת ממה שאני הייתי, אמא ל2. יגיע רגע שתדעי בדיוק מה לעשות. ואז הכל יהיה בסדר.

 

[1הופ]

תודה לכם

פיל, אמרת "להתבשל עם המחשבה", וזה בעצם מה שאני עושה. כאן, אתכם. הרי ברור שאני לא מתכוונת מחר להיכנס להריון. אבל אני מרגישה שאני צריכה להבין יותר טוב מה אני מרגישה כלפי זה ולהחליט לאן אני לוקחת את זה. וכן, חיוכית (שהיתה), אני מאמינה שהרגע הזה יגיע.