כמה כיף להיות בין יהודים.
בס"ד קטע יפה שאם אני לא טועה הופיע בעיתון ילדים: שלום ילדים לפני שבועיים ביקרתי בבית ספר בניו יורק ושוחחתי עם תלמידי אחת הכיתות. סיפרתי להם על ישראל וביקשתי לשמוע את דעתם על הבחירות לנשיאות בארצם, על משבר הדלק על המלחמות המתחוללות בעולם, על ארגון האומות המאוחדות ועל בעיית בני הערובה האמריקנים. "מהי תחושתכם", שאלתי, "נוכח העובדה, שחמישים ושניים מאחיכם מוחזקים למעלה משנה, בשבי בלתי חוקי, ומדינתכם, הנחשבת לחזקה ביותר בעולם, אינה מסוגלת לשחררם?" קם אחד הנערים ואמר: "את טועה מאוד. אלה אינם אחי, ולא איכפת לי מה יקראה להם". הבטתי סביבי: שאר בני הכיתה הנהנו בהסכמה, ונער אחד הוסיף: זה היה מזלם הרע ששהו באותה עת באירן. גם אם היו שם 520 איש זה לא היה איכפת לי. בכל יום נהרגים יותר אנשים בתאונות דרכים. מה זה עסקי?" "ואם היה אבא שלך שבוי ביניהם?" שאלתי. "אז היה אכפת לי, כמובן," ענה הנער, "אבל לא הייתי מצפה שמישהו ינקוף אצבע למען שחרורו." "אם כך," אמרתי, "כל אחד חי לעצמו בלבד?". "בדיוק," אמרו כולם, "כל אחד מתעניין בעסקים של עצמו. לא עושים טובות ולא מצפים לטובות." סיפרתי להם על מבצע אנטבה. רובם לא שמעו על כך, כי בני הנעורים בארצות הברית כמעט שאינם מתעניינים בנעשה בעולם. הם התפעלו והתלהבו ממסירות הנפש היהודית- ישראלית. אבל כולם החליטו שלא כדאי להסתכן בשביל הזולת. באותו רגע חשתי געגועים עזים ואהבה אין קץ לארצנו הקטנה והאמיצה, שבה אנו מתחלקים זה עם זה באושר ובאסון במסירות נפש שאין דוגמה בעולם, ואמרו חז"ל: "כל ישראל ערבים זה לזה". כמה מחממת את הלב הידיעה כי אצלנו איכפת מאוד וזה הסוד, סוד הקסם של העם היהודי. שלכם, בינה אופק. אם מישהו נמצא בצרה או סתם קרה לו משהו לא טוב חלילה, עלינו לבוא לעזרתו, לדאוג לו ולרצות בטובתו. כי כולנו יהודים. באהבת ישראל ננצח, צו השעה- אהבת חינם. חייך אחי, אתה יהודי.
בס"ד קטע יפה שאם אני לא טועה הופיע בעיתון ילדים: שלום ילדים לפני שבועיים ביקרתי בבית ספר בניו יורק ושוחחתי עם תלמידי אחת הכיתות. סיפרתי להם על ישראל וביקשתי לשמוע את דעתם על הבחירות לנשיאות בארצם, על משבר הדלק על המלחמות המתחוללות בעולם, על ארגון האומות המאוחדות ועל בעיית בני הערובה האמריקנים. "מהי תחושתכם", שאלתי, "נוכח העובדה, שחמישים ושניים מאחיכם מוחזקים למעלה משנה, בשבי בלתי חוקי, ומדינתכם, הנחשבת לחזקה ביותר בעולם, אינה מסוגלת לשחררם?" קם אחד הנערים ואמר: "את טועה מאוד. אלה אינם אחי, ולא איכפת לי מה יקראה להם". הבטתי סביבי: שאר בני הכיתה הנהנו בהסכמה, ונער אחד הוסיף: זה היה מזלם הרע ששהו באותה עת באירן. גם אם היו שם 520 איש זה לא היה איכפת לי. בכל יום נהרגים יותר אנשים בתאונות דרכים. מה זה עסקי?" "ואם היה אבא שלך שבוי ביניהם?" שאלתי. "אז היה אכפת לי, כמובן," ענה הנער, "אבל לא הייתי מצפה שמישהו ינקוף אצבע למען שחרורו." "אם כך," אמרתי, "כל אחד חי לעצמו בלבד?". "בדיוק," אמרו כולם, "כל אחד מתעניין בעסקים של עצמו. לא עושים טובות ולא מצפים לטובות." סיפרתי להם על מבצע אנטבה. רובם לא שמעו על כך, כי בני הנעורים בארצות הברית כמעט שאינם מתעניינים בנעשה בעולם. הם התפעלו והתלהבו ממסירות הנפש היהודית- ישראלית. אבל כולם החליטו שלא כדאי להסתכן בשביל הזולת. באותו רגע חשתי געגועים עזים ואהבה אין קץ לארצנו הקטנה והאמיצה, שבה אנו מתחלקים זה עם זה באושר ובאסון במסירות נפש שאין דוגמה בעולם, ואמרו חז"ל: "כל ישראל ערבים זה לזה". כמה מחממת את הלב הידיעה כי אצלנו איכפת מאוד וזה הסוד, סוד הקסם של העם היהודי. שלכם, בינה אופק. אם מישהו נמצא בצרה או סתם קרה לו משהו לא טוב חלילה, עלינו לבוא לעזרתו, לדאוג לו ולרצות בטובתו. כי כולנו יהודים. באהבת ישראל ננצח, צו השעה- אהבת חינם. חייך אחי, אתה יהודי.