כמה כיף לקרוא!

כמה כיף לקרוא!

לקוח מתוך אתר "פסיכולוגיה עברית"

כמה חשובות השנים הראשונות של החיים?

האתר של הפרוייקט המעניין של Marginal Revolution University, המליץ השבוע על מאמר שהתפרסם לפני כשנה ב- European Journal of Social Work ומציע ממצאים מפתיעים בתחום שחוקרי בריאות נפש רגילים למצוא בו ממצאים עם כיוון ברור – ההשפעה של השנים הראשונות של החיים על בריאות ועל תחלואה נפשית.

המאמר סוקר מחקר אורך על 100 ילדות סיניות שאומצו בבריטניה לאחר שגדלו בבית יתומות בסין, וכיום הן נשים בין הגילאים 40 ל-50. בית היתומות הסיני, שנסקר במחקר הראשוני, זימן להן חסכים רבים, ביניהם תת תזונה ללמעלה מ-55% מהן, ולמרות שהן קיבלו טיפול בסיסי, לא התקיימו בו קשרים על בסיס אישי עם המטפלות.

מתוך מאה הנשים שהשתתפו במחקר המקורי, 98 עדיין בחיים, ומתוכן 72 הסכימו להשתתף בסקר שכלל ראיון מקיף. באופן מפתיע, מתוך הראיון והסקר עלה כי בכל הנוגע לבריאות, ולבריאות נפשית בפרט, הנשים הסיניות לא היו שונות מן המדגם הכולל של נשים בבריטניה; כמו כן לא נמצאו הבדלים בשביעות הרצון ומתחושת הסיפוק מן החיים.

מיותר להזכיר שאין להסיק ממחקר אחד אודות תחום שלם, שנחקר רבות ובו נמצאו ממצאים הפוכים, אך יחד עם זאת, אפשר לשאוב אופטימיות זהירה ממנו. אם הנשים הללו, שהוזנחו בצורה משמעותית בילדותן, הצליחו להתפתח כראוי, אולי אפשר לעיתים אפשר לתקן יותר ממה שנדמה לנו.

[מדור שפיות זמנית]
 

China8

New member
וכתגובה לזה

תראי, מה זה בדיוק ״הצליח להתפתח כראוי״? הן בודאי גדלו פיזית והתפתחו, אך אין דבר כזה (לטעמי) שלא יישארו משקעים מן הזמן שחוו נטושות וללא אהבה.
ובדיוק בנושא זה אני מביאה את הקישור הזה שרץ עכשיו בהרבה קבוצות אימוץ על הטראומה הראשונית שאף פעם לא ממש נעלמת, גם לא עם הרבה אהבה...
http://gobbelcounseling.wordpress.com/2013/06/13/trauma-doesnt-tell-time/
 

גילעד 63

New member
ואני אקח סיכון

וכדברי הבדיחה הידועה אומר "גם את צודקת". אני חושב ששני הדברים נכונים ויכולים להתקיים יחד. ההגיון מאחורי זה בנוי על העובדה שלא חיים כל הזמן עם השפעות הטראומה באופן חריף ובולט לעין אפילו למאומץ עצמו. למעט המקרים שמגיעים ממש למוסדות בריאות הנפש ובתי הכלא וכו', אני מניח שרוב המאומצים בעולם חיים חיים "נורמליים". הנקודה עם הטראומה היא הטריגרים. כשהם מופיעים עולה הזכרון הבלתי נגיש הזה ומפעיל את המערכת "בהתאם". הרבה פעמים כשמדברים על PTSD מדברים על דפוסי הימנעות. הימנעות מכל דבר שעלול לגרום ל"מפלצת" הזו להרים את הראש וכל עוד מצליחים להימנע מזה הכל מרגיש בסדר. רוב החיים הם בסדר גמור, אבל הטראומה הזו וההשפעות שלה גורמות להפסיד דברים שאולי אתה אפילו לא יודע ומודע לכך שאתה מפסיד בגלל דפוסי ההימנעות שכאילו מסדרים את החיים ומרגיעים אותם אבל בעצם נותנים לטראומה לנצח. כך שיכול להיות בהחלט שבהתאם לשאלונים שמילאו אותן נשים נראה שאין הבדל בינן לבין שאר נשות בריטניה (או שזה לא אומר הרבה על מצבן של נשות בריטניה
) זה מאד תלוי בשאלות שנשאלו. אם מדובר במושגים כלליים של שביעות רצון מהחיים וכו', יש בהחלט מצב שהתוצאות של המחקר הזה נכונות לגבי מה שנחקר. השאלה היא תמיד האם נחקר הדבר הנכון באופן מדויק?
 

Daria34

New member
הבנות אומצו מהונג קונג.קישור לכתבה.

http://www.baaf.org.uk/ourwork/bcas

The women who took part in this study were adopted through the Hong Kong Adoption Project. All of the adoptions took place in the 1960s and early 1970s and were arranged through International Social Services working in partnership with National Children's Home & Orphanage (now Action for Children) and Barnardo's fostering and adoption. If you would like to know more about the study, please contact the project manager Julia Feast at BAAF.

נקודה מאוד חשובה לשים לב אליה.מי הן הבנות שלקחו חלק מהראיון
ודרך איזה אירגון הן אומצו.
 
לדעתי שניכם לגמרי צודקים

נשמע שהמחקר בודק רמה תפקודית כפי שנראית במימדים די חיצוניים,ולא נכנס לרבדים עמוקים נפשיים. ככזה חשוב לאנשים עם סטיגמה לגבי אימוץ ומאומצים לראות שהם גדלים להיות אנשים מתפקדים בחברה באופן נורמטיבי,בלי קרניים וזנב.
 

גילעד 63

New member
נכון

בדרך כלל אנחנו שומרים את הקרניים והזנב עמוק בפנים שאף אחד לא יראה וייבהל
 
למעלה