כמה כעס מיותר אנשים מייצרים
ואתחיל כמובן בהתנצלות. אני לא נמצאת כאן, כמעט בכלל. די מאפיסת כוחות. לפעמים אני עוד קוראת, אבל לפעמים אפילו זה לא. מבטיחה להשתדל יותר (בעיקר כי זה חשוב לי) אבל כרגע מנסה לנצל כל שעה פנויה להיות עם דרורי או לישון, והעבודה, וכל מיני שינויים מאד רציניים שעומדים על הפרק, לא ממש נותנים לי מנוח. ולענייננו. בשעה טובה ומוצלחת, נולדה לי הבוקר אחיינית. סוף סוף נהייתי דודה. אחי וגיסתי היו בשבת אצל הורי, ונסעו בשבת בבוקר ללדת בעין כרם. זאת לא היתה התכנית המקורית שלהם (הם גרים במרכז, ורצו ללדת במאיר). מכמה וכמה פעמים שדיברתי עם גיסתי ואחי, הם אמרו שהם לא רוצים א-ף אחד בלידה חוץ מהם עצמם. כשאני ילדתי, התקשרתי להורים שלי להגיד להם שאני בחדר לידה (כדי שלא יבואו להביא לנו אוכל לשבת כמו שסיכמנו קודם), ולמרות שאמרתי להם לא לבוא, ושיש עוד המון זמן, אחרי שעה וחצי הם היו בבית החולים. בדיעבד זה לא ממש הפריע לי, ואולי אפילו קצת להפך, כי חשבתי שאמא שלי וגם אבא שלי, יראו אותי פתאום באור אחר. כאישה בוגרת, ולא רק כבת שלהם. (זה עבד בערך ליומיים
) בקיצור, אתמול בערב התקשרתי להורי, והם אמרו שאחי וגיסתי בבית החולים והם בדרך אליהם. כנראה קצת בתוקפנות שאלתי/אמרתי (לא באמת זוכרת) "אתם בטוחים שהם רוצים שתבואו לשם?" אבא שלי נפגע קשות מהשאלה. אמרתי לו שעד כמה שאני יודעת, הם לא רוצים אף אחד בלידה. מסתבר, שאחי היה כל היום לבד שם (ועוד לא קיבלו אותם אפילו ללידה) ולא היה לו כלום עליו (כי שבת) והוא התקשר להורים שלי וביקש שיבואו להביא להם אוכל ודברים). אבא שלי ממש התעצבן עלי ואמר שאני אפסיק לדבר שטויות. התנצלתי שלא ידעתי שהוא ביקש שיבואו, וניסיתי להסביר שכך הם אמרו בהרבה הזדמנויות קודמות. זה לא ממש עזר לי. לקינוח טעיתי שוב, ושאלתי אם אולי כדאי שאני אקפוץ לשם (הייתי במרחק של 10 דקות נסיעה, והם וההורים שלה כל אחד במרחק של שעה בערך) אם היא צריכה משהו דחוף. זה רק עצבן אותו יותר "מה, את חושבת שאת לא מיותרת, ושאני כן?" הסברתי שאולי היא זקוקה למשהו דחוף או ליד נשית עד שאמא שלה תגיע, ואמרתי שבכל מקרה אשאל אותם קודם. זה כבר ממש לא הועיל לי, כי כבר כעסו עלי נורא. התנצלתי. וכל הדרך לבית הורי (היה לנו מפגש של כל האחים שהחלטנו לא לבטל...) במקום להתפלל שהלידה שלה תהיה קלה, התעצבנתי על עצמי על איך שוב הסתבכתי עם ההורים שלי, ועל איך במקום להתרגש ולשמוח, הם עסוקים בלהתרגז לחינם. מה גם שהאמת היא כנראה הדבר שהכי קשה לאבא שלי להתמודד איתה. שויין, הלידה עברה בשלום פחות או יותר (כמעט 24 שעות של צירים, וואקום בסוף, תפרים ותינוקת במשקל 3.600 ק"ג). ועכשיו גיסתי מתאוששת. אבל מה, אחי סיפר להורים שלי כל הזמן שיש לו בן. אנחנו ידענו שזו בת, כי הוא פלט משהו לפני איזה 5 חודשים, ושמרנו את המידע לעצמנו (לפי בקשתו). הוא כל הזמן רצה להשתעשע ולא לגלות להם מה המין,ואמר להם שזה בן. הם כל כך כעסו כשהם גילו שזו בת. אמא שלי אומרת שהיא עברה את הגיל שמשחקים איתה משחקים, ושכל השבת קיוותה שהיא תלד במוצ"ש כדי שלא תהיה להם עוד ברית בשבת (כמו עם דרורי שלנו). הם פשוט לא יכלו לישון מרוב כעס. ואני אומרת, אי אפשר פשוט לשמוח? למה הדברים כאלו מסובכים לפעמים? ואולי זאת רק אני שלא מבינה? למישהו פתרונים? וסליחה על השפיכה הזאת בסתם בוקר של ל"ג בעומר. הייתי מוכרחה לפרוק. נשיקות לכולן וגם געגועים
ואתחיל כמובן בהתנצלות. אני לא נמצאת כאן, כמעט בכלל. די מאפיסת כוחות. לפעמים אני עוד קוראת, אבל לפעמים אפילו זה לא. מבטיחה להשתדל יותר (בעיקר כי זה חשוב לי) אבל כרגע מנסה לנצל כל שעה פנויה להיות עם דרורי או לישון, והעבודה, וכל מיני שינויים מאד רציניים שעומדים על הפרק, לא ממש נותנים לי מנוח. ולענייננו. בשעה טובה ומוצלחת, נולדה לי הבוקר אחיינית. סוף סוף נהייתי דודה. אחי וגיסתי היו בשבת אצל הורי, ונסעו בשבת בבוקר ללדת בעין כרם. זאת לא היתה התכנית המקורית שלהם (הם גרים במרכז, ורצו ללדת במאיר). מכמה וכמה פעמים שדיברתי עם גיסתי ואחי, הם אמרו שהם לא רוצים א-ף אחד בלידה חוץ מהם עצמם. כשאני ילדתי, התקשרתי להורים שלי להגיד להם שאני בחדר לידה (כדי שלא יבואו להביא לנו אוכל לשבת כמו שסיכמנו קודם), ולמרות שאמרתי להם לא לבוא, ושיש עוד המון זמן, אחרי שעה וחצי הם היו בבית החולים. בדיעבד זה לא ממש הפריע לי, ואולי אפילו קצת להפך, כי חשבתי שאמא שלי וגם אבא שלי, יראו אותי פתאום באור אחר. כאישה בוגרת, ולא רק כבת שלהם. (זה עבד בערך ליומיים
