כמה מילות עדוד

[rolan]

כמה מילות עדוד

ואף יותר מזה... להורים ולמי שחלה - הרי הן לפניכם מתוך מסר שנכתב לי בפרטי וקיבלתי את הסכמתה של הכותבת לפרסם כאן בפורום: זו פעם ראשונה שקוראת בבלוג שלך, דיפדפתי אחורה וקראתי את רובו - אני רוצה לומר לך שדמעות של כאב וחום הציפו את עיניי. אני עצמי סבלתי מהפרעת אכילה קרוב ל 3 שנים ונאבקת בה ב שנתיים האחרונות. על אף שאני לא מקיאה קרוב לשנה, ושאני עדיין הולכת לטיפול פסוכולוגי (שעוזר לי מאוד) קמתי הבוקר בתחושה שאני חייבת לרזות עוד (אני בחורה רזה גם כך) אני אימא לילדה בת 5, ואני רוצה לומר לך שהקריאה בבלוג שלך הבהירה לי מה באמת חשוב... התחברתי לאהבת האם שבך ורק בזכות זה הבנתי עם איזה אבסורד אני נלחמת...הרצון להיות רזזזזההה יותר. חשוב לי לומר לך, שהנוכחות המחזקת שלך בחיי בתך - היא הכח שעזר לה לצאת מזה. לי, יש נוכחות של בעל כזה, למזלי. אני כותבת לך כולי בבילבול מה שכן הצפת בי כל כך הרבה תחושות ורצון להגיב על כל כך הרבה ועדיין לא מוצאת את המילים. רק מילה אחת קטנה, אני "נקייה" כאמור מהקאות כבר כמעט שנה (שאני גאה בה מאוד) ועל אף שהתחושה היא שה"מחלה" מאחוריי, יש ימים שפתאום מתחוור לי ש"היא" שם ברקע , תמיד שם... אני גאה בך ובבתך על שהצלחתן יחד ואני מאחלת לה המון אושר ושלווה - אני רק אומרת שמי ש"חלתה" ...זה ילווה אותה תמיד באיזשהו אופן...(זו התחושה שלי) וצריך רק לשים לב ולבדוק את הדופק, מידי פעם.

תודה לך על ששיתפת אותנו.

 

[purediving]

תודה יקרה ורוצה להוסיף על המסר

שכתבתי לך

זו פעם ראשונה שאני גם נכנסת לפורום הנהדר והחשוב הזה, כאמור כאימא לילדה בת 5 וכזו שסבלה מהפרעת אכילה במשך 3 שנים "שחורות" ומאוד בודדות יש לי המון מה לומר כאן בפורום. קראתי חלק מהשאלות הכל כך חשובות שנשאלו כאן ויש לי כל כך הרבה מה להגיד בעניין הקשר בין הורים לילדים ...אני קצת עמוסה רגשית כרגע - הרבה דברים מציפים...מבטיחה שכשיירגע אתחיל לכתוב גם כאן.

 

[ס י י פ נ י ת]

דווקא מהמקום של עומס רגשי..

בדיוק מהנקודה הזו את יכולה להתחיל. לכתוב כשיש הקלה - זה נחמד.. אבל לא עוזר כשיש עומס.. תכתבי גם כשעמוס. תבואי, תעלי הרהורים, שאילתות, תפרקי כאב. מהנקודה הזו תוכלי לפתוח דלת להבנה ושינוי. לא חייבים לכתוב הודעות בנוסח מגילת העצמאות.. גם לא כאלו שהן באורך הגלות. מספיק לכתוב דבר קטן שמציק באותו היום. אחרים ימצאו בזה מפתח להתחלה.. ככה נולדת העזרה שבתמיכה..

ואנחנו מצפים בכליון עיניים לקרוא מה יש לך להגיד בנושא.. כי זה חשוב. שגם ההורים יגידו. יביעו. יבינו. יפרקו... המשך ערב מקסים

 

[rolan]

תודה סייפנית../images/Emo20.gif

וגם אני רוצה להצטרף לדברים שלך - כתבי, זה הזמן כי אין דבר מקל יותר מאשר לפתוח את הכאב בכתיבתם, במיוחד אם את מהכתבנים... בואי והוציאי כאן הכל הרי הפורום נועד לתמיכה ועידוד ואם לא עכשיו אימתי?! בואי בואי אל תחששי

 

[מותר לי]

../images/Emo24.gif

אמנם אני עדיין לא "אחרי" (דיי באמצע, אם אפשר להגדיר כך...), אבל לפי דעתי את (היא) צודקת. זה תמיד ילווה... אני כבר שלוש שנים לא מקיאה, אבל שבוע שעבר אכלתי ארוחת ערב רגילה מינוס (לא יותר ממה שאני רגילה לאכול- סלט עם קוטג', ואולי איזו פרוסת לחם), וסיימתי עם רצון אדיר להקיא... אפילו אני לא הבנתי מאיפה זה נפל עלי פתאום! המחלה תמיד תישאר ברקע, ורק אנחנו נוכל לבחור אם להשאיר אותה שם או "לשבור את הכלים" ושהיא תשתלט עלינו שוב. זו התחושה שלי, אני טועה?

 

[אופירA]

זה יותר מזה

גם כאשר אני בוחרת להשאיר אותה שם ולא להתחבר אליה יותר לעולם ועד, היא תמיד איתי ברקע. בהלך המחשבה, בשורש שלה - שהוא הצרכים הנפשיים, ולא רק בהתנהגות. אני צריכה להתחשב בה, להביא אותה בחשבון. וזה בסדר - הרווח כולו שלי כי ההליכה בצידה מביאה לתובנות, לאיכות אחרת של שליטה עצמית (שליטה בעקבות התמודדות, לא שליטה מובנת מאליה). גמרתי איתה לפני 13 שנה בערך. אני עדיין פוחדת ממנה. לא מזה שתשתלט. מהשאריות שלה.

 

[rolan]

את יודעת אופירה

זה מזכיר לי צלקת. כמו צלקת של פצע שהגליד. תמיד מרגישים אותו, תמיד הוא שם מזכיר לנו מה היה, אבל הפצע סגור ובריא. זה מה שחשוב לדעתי...

 

[אופירA]

השוואה מצויינת!

ולצלקות יש הכאבים והבעיות שלהן - וזה כאבים שלא ממש שייכים לפצע שהצלקת כיסתה. הם קשורים לצלקת, אבל הם עומדים בפני עצמם... והם מלווים את החיים ברקע, לא מציקים יותר מידי...

 

[rolan]

לא מציקים יותר מדי

אם זה כך אפשר להתעלם כשהכאב מציק... לי יש צלקת מניתוח, אני זוכרת שבשנים הראשונות היתה לי תחושה מוזרה והרגשתי אותה. היום, הרבה שנים מאז הניתוח אני לא מרגישה כלום. היא שם כל הזמן ולפעמים מציקה אבל אני לא מרגישה... לפעמים אפשר לבחור...

 

[oehhe]

את הצלקת שלך, אני אוהב לנשק

 

[rolan]

מותר חמודה

לא חושבת שאת טועה, דווקא נראה לי טוב מאוד - האפשרות הזו של לבחור, זה מראה על כוחות אדירים. הכי חשוב זה שאת במקום אחר, מקום טוב יותר ומודע. זאת ראשיתה של ההחלמה. אני מאמינה בך

 

[sunny lady]

החלמה ../images/Emo42.gif

שלום לכולם. אני חליתי באנורקסיה בגיל 13. בנוסף סבלתי מדיכאונות, מחרדות ומOCD (התנהגות אובססיבית כפייתית) מגיל 6! כיום אני בת 24 (עוד שבועיים). אני בריאה פיסית כבר 4.5 שנים, ובריאה לגמרי - מכול המחלות שלי - כבר שנתיים. זאת אומרת שאני לא סובלת יותר לא מדיכאון, לא מחרדות, לא מOCD וגם לא מאנורקסיה. עד לפני שנתיים הייתי בטוחה בדיוק כמו כולם שאי אפשר להבריא מהמחלות הללו. כל הרופאים שלי הכינו אותי לכך שיתכן ואצטרך לקחת תרופות כל חיי (לקחתי כ20 כדורים ביום, תרופות פסיכיאטריות והומאופטיות וכל מה שאפשר), ושאצטרך ללמוד לחיות עם המחלה, להתמודד איתה מדי יום, כשהיא נושפת בעורפי, שאצטרך להיות תמיד עם היד על הדופק ולשמור על עצמי פן היא תתקיף מחדש. היה לי מאד קשה עם הפרוגנוזה הזאת, אבל הרגשתי שהיא מאד נכונה. שנים שלא ידעתי מהי תחושת רעב אמיתית, שנים שלא זכרתי מי אני בכלל, חוץ מאוסף של מחלות שרשומות בתיק רפואי, שנים שלא זכרתי מה זה להיות שמחה באמת, בלי ענן שמעיב מעלי ובלי הפחד שהנה עוד רגע האשליה תתפוצץ ואני אתפכח בחזרה למציאות שלי. הגרוע ביותר היה כשמטפלים אמרו לי שאצטרך להתפשר על החלומות שלי, שלא אוכל להגשים את כולם, בגלל שהבעיות שלי לא יאפשרו לי לעשות זאת. הייתי הרוסה. בדיעבד, כשאני חושבת על זה מנקודת המבט שלי היום, אני יכולה לראות שזה מה שהתחיל את הכול. בתור ילדה מלאת חלומות ואהבה - כשפחדתי שלא אוכל להגשים את החלומות שלי, אז התחלתי לקמול ולפתח את כל ההפרעות הללו כתגובה לאכזבה שהרגשתי מהעולם. בכל מקרה, היום אני בריאה לגמרי. מבחינתי להיות בריאה לגמרי זה המצב הטבעי של כל אדם. היום זה מובן מאליו בשבילי, אבל עדיין לפעמים אני פתאום "תופסת" עד כמה שפעם לא חשבתי שאי פעם אוכל לאכול בלי לחשוב על תכולת המזון, שאוכל לאכול מתוך מנגנון טבעי של הגוף, שאוהב את הגוף שלי באמת כמו שהוא, שלא אשקול את עצמי בכלל!! (כבר שנתיים שלא התקרבתי למשקל וזה ממש לא מעניין אותי), שארגיש נפלא, שאהיה בטוחה בעצמי ושאגשים את החלומות שלי. אני באמת מאושרת. ואני לא פוחדת שהמחלה תחזור, אף אחת מהן. זה מסע. זה לא קורה בהכרח ביום אחד או אפילו בחודש אחד או בשנה. לי לקח 6 שנים בכלל לרצות להחלים, עוד 3 שנים לגלות מאיפה אני מתחילה לעשות את זה, ועוד שנתיים של עבודה אינטנסיבית וגילויים מרתקים. זה לא חייב להיות כל כך ארוך, אבל לתהליכים שלנו יש את הקצב שלהם, וכל עוד אנחנו עושים אותם באהבה ובקבלה, הם קורים הרבה יותר מהר ממה שנדמה לנו. חזקו ואמצו כולכם, כי יש תקווה ויש בשביל מה. אוהבת.

 

[rolan]

sunny lady

כתבת כל כך יפה ומרגש שמתחשק לי לחבק אותך

זה מדהים וכל כך יפה! ואולי את מסכימה להיות כאן גם עבור ההורים שזקוקים כ"כ לעדוד ומילה טובה בתוך התהליך הארוך והמתיש הזה - לך לקח 11 שנים! מעניין אותי מה אומרים הורייך, תוכלי להביא אותם לכאן?

 

[sunny lady]

תודה ../images/Emo24.gif

מחבקת חזרה!

אני אשמח לעזור, לעודד ולתמוך. הזכות והעונג כולם שלי. מעניין ששאלת על ההורים שלי... לא חשבתי אפילו על האפשרות לשאול אותם אם הם מעוניינים לכתוב פה... בזמנו אמי נהגה ללכת לקבוצות תמיכה להורים שהיו בתל השומר (שם הייתי מאושפזת), ואני יודעת שהן מאד עזרו לה. אבי הוא אדם מאד סגור שלא כל כך מדבר על מה שהוא מרגיש, ולכן גם כל שנות המחלה שלי לא היתה ביננו פתיחות. מה גם שאני לא הייתי מוכנה להתקרב אליהם. היום אמי לא זקוקה לקבוצות יותר, כמובן

ומערכת היחסים ביני לבין הוריי השתפרה פלאים. אני חושבת שהעיצה הכי טובה שאני יכולה לתת להורים היא לאהוב לאהוב לאהוב. וזה מתחיל - אולי תופתעו - מלאהוב את עצמכם! כשאדם אוהב את עצמו הוא יכול באמת להיות שם עבור האדם השני. כשאני הייתי חולה הייתי צריכה שההורים שלי יהיו מאד חזקים בשבילי, כי אני הרגשתי אבודה. זה לא אומר שהייתי צריכה משמעת, חלילה, לא לזה כוונתי. הייתי צריכה שהם יהיו יציבים ושלא יתנו לטירוף שלי לערער את היציבות שלהם. אני יודעת שזה קשה אבל כשהם היו בבלאגן, הבלאגן שלי החמיר עוד יותר. הייתי צריכה איזשהו אי של אהבה כשאני הרגשתי כל כך מרוקנת ומפוחדת. אהבה היא קבלה ואיפשור. היא לא להילחם ולכעוס ולהיבהל ולהבהיל. היא להחזיק את היד, להבין כמה קשה, ולהיות חזקים בשביל הילדה כי היא לא עושה את מה שהיא עושה מתוך כוח או מתוך מחאה. היא עושה את זה מתוך פחד אימים ותחושת בדידות נוראית. אולי אמי תסכים להיכנס לכתוב כאן. אני אציע לה

תודה ואהבה

 

[oehhe]

כאן אמא שלך

תוכל לעזור להורים אחרים, אשר כמובן יעזרו לבנות אחרות להחלים בצורה מרשימה כמו שעשית זאת את. oehhe A lefthanded octopus

 

[sunny lady]

המלצה - סרט בשביל ההורים

יש סרט שאני מאד אוהבת, ששודר לאחרונה שוב בערוץ "הולמרק" שנקרא "when friendship kills" - בעברית מתרגמים את זה כל פעם אחרת אבל זה בסגנון "כשהידידות הורגת" (עם לינדה קרטר וקייטי רייט). אני ממליצה להורים לראות אותו (לא לבנות!) כי הוא מתמקד במערכת היחסים של האם והבת החולה באנורקסיה.

 

[rolan]

זהו

התאהבתי סופית מדהימה את בתעצומות הנפש שלך בתהליך שעברת ובאיך שאת כותבת על כל זה היום! גם אני טוענת כל הזמן שאהבה וחום זה היסוד להבראתן של הבנות, הן לא אשמות ובוודאי לא עושות דברים בכוונה. השארי איתנו והביאי את הורייך.

 

[sunny lady]

../images/Emo23.gif הנה ההוכחה!!

עם כזאת אהבה - איך אני יכולה לא לרצות להישאר??

וזו בדיוק ההוכחה לכך שהאהבה היא היסוד להחלמה, לבריאות ולחיים בכלל. עבור הבת החולה, תוספת המאבקים עם הסביבה שלא מבינה אותה, היא רק תוספת שמעצימה את תחושות השנאה העצמית והקושי לחיות. אנשים משגשגים ופורחים על מצע של אהבה, אז יש להם סיבה "לרצות להישאר". בהודעה הראשונה שלי כתבתי שאני מרגישה שהמחלות שלי היו תגובה לאכזבה שלי מהעולם. בתור חולה הרגשתי פעמים רבות קצת כמו אוטיסטית. היה לי עולם שלי שבו היה היגיון אחר לגמרי, שעבור רוב האוכלוסיה נראה מעוות ובלתי צפוי, אבל מבחינתי הוא היה ברור לחלוטין ועקבי. התחושה המתסכלת הזאת נבעה מכך שגם בתור ילדה ראיתי דברים אחרת... לא הבנתי אף פעם כאב או אלימות, הייתי (ועודני) רגישה מאד, נטולת "מסננים" שהפרידו ביני לבין שאר העולם. באתי לפה מעולם של אהבה ולא הבנתי מדוע פה שוררים גם תנאים אחרים, של כאב, מחסור, שנאה, סופיות. זה גרם לי לסגת אל תוך העולם שלי ולהסתגר בו. היום אני יודעת להשתמש ברגישות שלי. למדתי לאהוב את מי שאני ולהעריך את השוני שלי כדבר שימושי ביותר, מלא אהבה ולהגשים את הייחוד שלי. כל אחד מאיתנו הוא מיוחד. אולם בעולם יש נוהג שדורש מאנשים "להיות כמו כולם". יש שיפוטיות וביקורת, חוקים וכללים, וזה לא כל כך ברור מאליו יותר. אני רואה את זה ב"ילדים החדשים" שמגיעים לעולם - שרבים מהם מאובחנים כADD או ADHD. שזו בערך ה"מגפה החדשה" (מומלץ לקרוא את הספר "ילדי האינדיגו"). הדור החדש הוא דור שמביא איתו את השאיפה לאהבה, שלווה ושיתוף פעולה תוך שמירה על הייחודיות שלנו. כדאי לטפח אותו! איך? על ידי כך שנאהב ונכבד ונאפשר לכל אחד להיות מי שהוא, כי כך הוא לומד לבטוח באינסטינקטים הטבעיים שלו (בהקבלה ללבטוח בגוף ובתחושת הרעב והשובע לדוגמא) ולבטא את הייחודיות והיופי שלו בעולם. זה נכתב לגבי הבנות, לגבי ההורים ולגבי העולם כולו

אוהבת. נ.ב. אמא שלי אמרה שתכתוב.

 

[אופירA]

הנה עוד אהבה:

המשפט שלך - לאהוב... זה מתחיל מלאהוב את עצמכם! זה אחד המשפטים החזקים והטובים ששמעתי בימי חלדי (הארוכים...). ואני מחוברת לחלוטין לתיאורי הרגישות שלך: "החוסר במסננים", הראייה האחרת שלך כילדה, חוסר היכולת להבין כאב או אלימות. וכמובן: הלמידה להשתמש ברגישות שלך נכונה - לטובת הערכה עצמית, קבלה עצמית, הגשמה עצמית. הכרה בייחודיות וכבוד לכל אדם באשר הוא. ומעל לכל - אהבה ככלי לאפשר לכל אדם להיות מי שהוא, לבטוח באינסטינקטים הטבעיים שלו ולבטא את ייחודיותו. פשוט דיברת מתוכי ועלי, וכל מה שנותר לי זה לצטט אותך! אני יודעת שחשתי הערכה וכבוד לאמא שלי, כל אימת שהיא היתה מבטאת את העצמיות שלה - בטיפוח חיים חברתיים, למשל, שזה הצד החזק שלה. הבעיה שרוב הזמן הוריי היו עסוקים בלזלזל בזולתם ולהתכבד בקלונם, ולשפוך בוץ אחד על השני - ובעיקר, לרדת לחיי מכל כיוון אפשרי ו"להראות" לי כמה אני בלתי חיובית. (אפילו כשעשיתי תערוכת יחיד, והגיעו לפתיחה מאות אנשים, וראש העיר, ומנהל העיתון המקומי, ומי לא - אמא שלי חיפשה ומצאה במה לזלזל בהתנהגות שלי ולפגוע בי, ולהעכיר לי את הפתיחה. נשבעת שלא עשיתי לה כלום!) אדם שניזון מזלזול בזולתו - אינו אוהב את עצמו... מי שאוהב את עצמו, אוטומטית אוהב את זולתו. מי שמקבל את חולשותיו, מקבל את שונותו של זולתו.

 

[sunny lady]

../images/Emo24.gif

מחבקת אותך באהבה

תודה על מי שאת.