מטילדה מהגרפיקה
New member
כמה מילים אישיות מאד
אני כותבת בבלוגיה כבר תקופה די ארוכה. יש לי את חוג מכרי, אלו שמנויים אצלי ועוד כמה שאני מתכתבת איתם במסרים. אבל כל אלה הם רק התוספת. העיקר אצלי זו הכתיבה. בגלל זה אני כמעט ולא נכנסת לפורום הזה, כי אני פה בשביל לכתוב, ולא בשביל לדרוש דרישות כאילו שאני בעלת הבית כאן. אני שמחה שנתנו לי במה להתבטא ואני מודה כל יום לתפוז על הבמה הזאת. בפעמים היחידות שאני כאן, אני מריחה ריח חריף של אגו נפוח, אינטריגות קטנוניות, ומשפחתיות מלוקקת ברמות על. כדאי שכמה אנשים כאן יתחילו להפנים: תפוז זה עסק מסחרי. יש לו בעלי מניות והנהלה שנדרשת להציג רווחים, וההנהלה הזאת צריכה לספק את הביצועים של האתר ולא של הכותבים. זה מקסים ומרגש לכתוב שירים אבל זה לא מסחרי. מסחרי זה מה שמזרים לכאן גולשים כי כידוע כמה שיותר גולשים ככה יש יותר פרסומות. בלוגים לבישול יש באינטרנט כמו כוכבים בשמים. סיפורים אירוטיים וטלנובלות יש באלפי בלוגים. העורכים של תפוז יודעים מה העבודה שלהם: לקיים עסק שיאפשר לכל אחד מכם לפרסם את התוצרת שלו. אם התוצרת מוצלחת יהיה לזה ביקוש בגוגל. אם לא – שימצא לו הכותב/ת במה אחרת. בשנה וחצי שאני כאן הספקתי להיתקל בתופעות מדהימות: יש כאן קליקות ברמות שחבל על הזמן. קליקה אחת כזאת קיבלה את פני מהיום הראשון ודאגה להזכיר לי: אנא ממך בבקשה להגיב אצלנו ברשומה. אם תגיבי נהיה מנויים שלך ואת תהיי מנויה שלנו. אם לא תגיבי – את מחוקה אצלנו. הגבתי. מאז ובמשך תקופה ארוכה מילאתי את חובתי: "רשומה מקסימה" או "כתיבה נהדרת" וגם "יופי של פוסט" או "עשית לי את היום עם הכתיבה שלך". תגובה לתגובה. תגובה על תגובה, הפניות וקישורים וכל מיני הסתחבקויות מלוקקות. היו לי 30 או 40 מנויים שהחזירו לי המון חיבוקים וירטואליים, התנהלה בינינו אחוות בלוגרים, וכולנו היינו אחים ואחיות לכתיבה ותגובה. נשברתי כשכתבתי פעם שטות גמורה שנמרחה על פני כמה שורות. הפוסט הכי דבילי שכתבתי בחיי הביא לי את המנה היומית של עשרים ומשהו תגובות. ידידי, ובעיקר ידידותי, בטח לא הבינו מה קרה שכמעט הפסקתי לענות. אני עונה רק למי שמגיב ענינית. מאז התחלתי לקבל פחות תגובות מהמנויים אבל הקישורים שלי מגוגל לא פחתו ואפילו עלו. אני הרבה יותר נהנית לדעת שיש לי קוראים חיצוניים מאשר אותם ארבעים מנויים שממילא יסמנו אצלי וי על פי כללי המשחק. יש עוד משהו שלא כולם יודעים, אבל בין הקליקות מתנהלת העברה אינטנסיבית של מסרים מגעילים שכוללים החרמות של בלוגרים אחרים וכל מיני רכילויות וגועל נפש. חברים יקרים. ובעיקר חברות יקרות. כתיבה היא יצירה. מי שכותבת משהו מעניין יכולה להיות בטוחה שימצאו אותה באינטרנט. אם את כותבת בשביל הקליקה שלך, והמחמאות שאת מקבלת מאותן בנות עושה לך טוב, אני פשוט מרחמת עלייך. כי מה שחסר לך בחיים זה קצת צומי. יש כאן טרדנים קבועים שבקושי כותבים ובעיקר מקטרים אבל הם באמת לא נספרים כי זה קיים בכל מקום, אבל כואב לי הלב על מנהלים ועורכים של תפוז שצריכים להתמודד עם בלוגרים שחושבים שהמקום הזה שייך להם. אני בטוחה שהרבה מנהלים עזבו אחרי שלא יכלו להתמודד עם כמות אגו נפוחה שכזאת. אני מאחלת לכולכם שתמשיכו לכתוב דברים יפים ותתעסקו בכתיבה במקום בשטויות אחרות, ושיהיה לכולם יום נפלא. נ.ב צריך להסביר למה נכנסתי בכינוי אחר ?
אני כותבת בבלוגיה כבר תקופה די ארוכה. יש לי את חוג מכרי, אלו שמנויים אצלי ועוד כמה שאני מתכתבת איתם במסרים. אבל כל אלה הם רק התוספת. העיקר אצלי זו הכתיבה. בגלל זה אני כמעט ולא נכנסת לפורום הזה, כי אני פה בשביל לכתוב, ולא בשביל לדרוש דרישות כאילו שאני בעלת הבית כאן. אני שמחה שנתנו לי במה להתבטא ואני מודה כל יום לתפוז על הבמה הזאת. בפעמים היחידות שאני כאן, אני מריחה ריח חריף של אגו נפוח, אינטריגות קטנוניות, ומשפחתיות מלוקקת ברמות על. כדאי שכמה אנשים כאן יתחילו להפנים: תפוז זה עסק מסחרי. יש לו בעלי מניות והנהלה שנדרשת להציג רווחים, וההנהלה הזאת צריכה לספק את הביצועים של האתר ולא של הכותבים. זה מקסים ומרגש לכתוב שירים אבל זה לא מסחרי. מסחרי זה מה שמזרים לכאן גולשים כי כידוע כמה שיותר גולשים ככה יש יותר פרסומות. בלוגים לבישול יש באינטרנט כמו כוכבים בשמים. סיפורים אירוטיים וטלנובלות יש באלפי בלוגים. העורכים של תפוז יודעים מה העבודה שלהם: לקיים עסק שיאפשר לכל אחד מכם לפרסם את התוצרת שלו. אם התוצרת מוצלחת יהיה לזה ביקוש בגוגל. אם לא – שימצא לו הכותב/ת במה אחרת. בשנה וחצי שאני כאן הספקתי להיתקל בתופעות מדהימות: יש כאן קליקות ברמות שחבל על הזמן. קליקה אחת כזאת קיבלה את פני מהיום הראשון ודאגה להזכיר לי: אנא ממך בבקשה להגיב אצלנו ברשומה. אם תגיבי נהיה מנויים שלך ואת תהיי מנויה שלנו. אם לא תגיבי – את מחוקה אצלנו. הגבתי. מאז ובמשך תקופה ארוכה מילאתי את חובתי: "רשומה מקסימה" או "כתיבה נהדרת" וגם "יופי של פוסט" או "עשית לי את היום עם הכתיבה שלך". תגובה לתגובה. תגובה על תגובה, הפניות וקישורים וכל מיני הסתחבקויות מלוקקות. היו לי 30 או 40 מנויים שהחזירו לי המון חיבוקים וירטואליים, התנהלה בינינו אחוות בלוגרים, וכולנו היינו אחים ואחיות לכתיבה ותגובה. נשברתי כשכתבתי פעם שטות גמורה שנמרחה על פני כמה שורות. הפוסט הכי דבילי שכתבתי בחיי הביא לי את המנה היומית של עשרים ומשהו תגובות. ידידי, ובעיקר ידידותי, בטח לא הבינו מה קרה שכמעט הפסקתי לענות. אני עונה רק למי שמגיב ענינית. מאז התחלתי לקבל פחות תגובות מהמנויים אבל הקישורים שלי מגוגל לא פחתו ואפילו עלו. אני הרבה יותר נהנית לדעת שיש לי קוראים חיצוניים מאשר אותם ארבעים מנויים שממילא יסמנו אצלי וי על פי כללי המשחק. יש עוד משהו שלא כולם יודעים, אבל בין הקליקות מתנהלת העברה אינטנסיבית של מסרים מגעילים שכוללים החרמות של בלוגרים אחרים וכל מיני רכילויות וגועל נפש. חברים יקרים. ובעיקר חברות יקרות. כתיבה היא יצירה. מי שכותבת משהו מעניין יכולה להיות בטוחה שימצאו אותה באינטרנט. אם את כותבת בשביל הקליקה שלך, והמחמאות שאת מקבלת מאותן בנות עושה לך טוב, אני פשוט מרחמת עלייך. כי מה שחסר לך בחיים זה קצת צומי. יש כאן טרדנים קבועים שבקושי כותבים ובעיקר מקטרים אבל הם באמת לא נספרים כי זה קיים בכל מקום, אבל כואב לי הלב על מנהלים ועורכים של תפוז שצריכים להתמודד עם בלוגרים שחושבים שהמקום הזה שייך להם. אני בטוחה שהרבה מנהלים עזבו אחרי שלא יכלו להתמודד עם כמות אגו נפוחה שכזאת. אני מאחלת לכולכם שתמשיכו לכתוב דברים יפים ותתעסקו בכתיבה במקום בשטויות אחרות, ושיהיה לכולם יום נפלא. נ.ב צריך להסביר למה נכנסתי בכינוי אחר ?
