כמה מילים על יער יתיר,

[Walk Two Moons]

כמה מילים על יער יתיר,

עד שמעיין תבוא עם הסיקור האמיתי

חדי הזכרון מביניכם זוכרים אולי את הציפיות שהקדמתי להופעה אמש לפני ימים מספר. חדי הקרן מביניכם מן הסתם נקלעו לכאן בטעות. אפשר להגיד שיותר משהיו אלו ציפיות היו אלו חששות שציפו להתגשם, לאור נסיון העבר ולחשכת פסימיזם ההווה. בסופו של דבר, למרות שהלכתי לאיבוד ברבות מהופעות הלהקה בסיבובים הקודמים, וכל אדם נוסף לאביתר על הבמה היה לי למטרד ולמרות שהאלבום האחרון - חלק הארי מההופעה אמש - הוא לא כוס הטיפה המרה המועדפת עליי בהופעות ולמרות ששטח פתוח שלא מארח הופעות בימים כתיקונם הוא סימן מבשר רעות בהקשרים של באלאנס וסאונד ולמרות שבקהל באמפי-דשא יער-יתיר (הפרכת חשש ראשונה: אין אזיקונים שקושרים את הכסאות זה לזה, אין בכלל כסאות) ישבו כמה וכמה אנשים עם פוטנציאל להרוס לי את היום - ביניהם איש אחד ששם לי מקלות בגלגלים והתקין לי גלגלי-עזר לסירוגין במשך 4 שנים, אהבה נכזבת, וגם אותו בחור שפטפוטיו הבלתי-נלאים היו הדבר היחיד בו יכולתי להתרכז בהופעה אחת בה איתרע מזלנו לשבת זה לצד זה, ואחר כך עוד נקלעתי בטעות לתמונה שלו עם אביתר שעלתה לפייסבוק - מה שגרם לו לתאר אותי כ"אחד האנשים המוזרים!!" ו"אל-מבחוח שעות מספר לפני החיסול" [אחת מבדיחות חיי] ולמרות שמאחוריי ישבו זוג הורים שראו בויכוחי ילדיהם על הזכות לאחוז במצלמה הזדמנות ראויה לסדרת חינוך מתמשכת ולמרות שהייתי על 4 שעות שינה, ואחרי יום מתיש ומדהים - ההופעה הזו התעלתה מעל ומעבר לכל ציפייה שהייתה לי, ייבשה אותי מנוזלים וממילים, ומילאה אותי באושר - וזה מעולם לא היה אחד מהאפקטים הרבים שייחסתי להופעות של אביתר. אני חושש שזה הולך להיות הסיקור הכי פחות הגיוני שכתבתי מימיי, גם כי לא הייתי מכוּון לחרוט בזכרוני אי-מה מהדברים שקרו אמש על הבמה, ולפיכך היחס בין פירוט החוויה שלי לבין האינפורמציה שהסיקור יכלול עשוי להיות לא כ"כ שקול, וגם כי אין לי באמת דרך להסביר את החיוך העצום שאיים לצאת מגבולות פניי לאורך כל ביצוע השיר הראשון ("אותיות פורחות באוויר"), במיוחד כי לא מדובר באחד השירים האהובים עליי. משהו בדינמיקה בין חברי הלהקה שפתאום חזרה לחיות על הבמה, באנרגיה המשותפת, השמחה והעומדת והקולחת, קצת כמו מפגש עם חברים ותיקים שבשלב מסויים הפכו למובנים-מאליהם בשבילך, ולא ידעת כמה הם חסרו לך עד למפגש המחודש. ישבתי שם על הדשא והרגשתי כל פעימת תופים בגוף. אף פעם לא הרגשתי ככה תופים. נראה שה"גיורים" ב"כל בוקר קצת" הפכו לקבועים, אבל הפעם זה לא הפריע לי כל-כך. בסוף "לילה כיום יאיר" נרשמו שברי השירה המאולתרים הזכורים מהופעות הפסנתר, בתפאורה חשמלית להקתית חדשה (אני לא שלם עם המילה שירה בצירוף "שברי-שירה"; אבל לא הצלחתי לתפוס את המילה שמרחפת לי בראש, מילה כנרית כזאת, מסתלסלת, מרחפת, שטה, איטית ומתפללת, קצת מייבבת כמו זאב אל הירח, והרבה לא. ואולי אין מילה כזאת, ולא סתם תוכנות המילים הנרדפות השיבו את פניי ריקם). ב"תחרות כלבים" חשבתי שאם גם ב"חלומות עמוקים" יש תחרות ("אני מגיע ראשון"), זה לא שווה הרבה, ואולי גם הם פלסטיק. "מתנות" זכה לעיבוד טכנו-אסיד פסיכי לחלוטין, שפירק את ההרמוניה לשכבות והותיר את המלודיה להתמודד לבד עם ריצודי טראנסאווים ועם כישורי המחשב של צח דרורי. זה היה זר ומוזר, אבל היה כיף לראות אותם משתטים, מגוונים ועושים מה שבגיטרה שלהם. ו"חלון". כמו בתמונה: תאורה מדוייקת. ופתאום ברור שהצבעים של השיר הזה הם כחול וזהב, אולי קצת אפור שנעדר. בועות אור זהובות מטפסות על אנכי תאורה פזורים באחורי הבמה, מתהפקות ומשתהות ומתפקעות, וכמה מהמוחות המוזיקליים הגדולים והמקוריים שחיים בינינו מפגינים את כשרונם עמוס הדמיון במלוא הדרו. מה עוד יכולתי לבקש באמצע היער. אפילו "יש לי סיכוי" היה מרגש ותפילתי. "אבא" פירק לי את הצורה באופן לא-יפה כמעט. "חתונה לבנה" בשפתיים חשוקות ובדיקיציה מקפיאה, במילים מסויימות מאוד שמסתננות ואחרות שמשפריצות, ופזמון שוטף באור, ואפילו הוא בא בזמן. מופיעים בדף הסטליסט ונעדרו: "מנגינה יקרה", "אבות ובנים", "שיר טיול"!, "מחיאות כפיים". לא מופיע בדף הסטליסט אבל לקח את מקומו של שיר טוב ממנו בהכרח

: "קרב יום". ובפינת "מי הפך את שמחת פגישתנו לעצבון הפרידה הנוקב": טרמפים נמהרים ומזרזים בחזרה מהופעות. בחיי, בא לי להענות לכל המאיצים בי לעשות רישיון כבר ולו רק בכדי שלא אהיה תלוי בחסדיהם anymore. המשך ערב נעים

 

[דולפינה ירושלמית]

זה בנקודות הקטנות

אז גם לי היו ציפיות מההופעה הזו, התגעגעתי נורא לאמיר ורציתי לשמוע את כל מה שהיה חסר לי כשהוא לא היה בסביבה. זה לא קרה, וגם לא היו שירים חדשים, אבל ההופעה הזו היתה עטופה בהרבה התרגשות, גם הנסיעה הארוכה והלחוצה והמתרגשת עד ליער, ולשביל, ולחניה, ולסרטים על היד ולרוץ לחפש את אבישי ולא למצוא אותו אבל למצוא פיסת דשא קטנה, הכי קרוב לבמה למרגלות הכסאות השמורים. ואז בכל זאת התקבצו הנידחים מקצוות האמפי, וזו הרגשה כל כך טובה לשבת פחות-או-יותר-ליד אנשים שמספיק מבט באמצע איזו תנועה של אביתר באיזה שיר בשביל להחליף מחשבה בלי לדבר. והנה הם עולים, אחרי נאומים ארוכים כאורך הדרך המתפתלת בין ערד לירושלים וחזרה, וכמה הגעגעתי. אמיר! וצח! היתה לרגע שמחה פשוטה של לראות אותם, ואז השטפון הזה של המוזיקה מהבמה, אחרי המינוריות של גיטרה עם אפקטים מוזרים של השנה האחרונה, פתאום תופים, ופתאום הגיטרה של אמיר שמזרימה לי דברים ללב, ובאמת תוך כדי השיר והשמחה המתפרצת חשבתי לעצמי - קטעים, אני אפילו לא כזה מתה על השיר הזה. עבורי המאסיביות של שירי הדיסק האחרון, בעיקר כשזה בא ביחד עם שיר אחד בלבד מהראשון (יש לי סיכוי), ורק שניים מהשלישי (מתנות ותחרות כלבים), לא היתה טובה. כשהוא שר את אבא אפילו חשבתי לעצמי, שאיך זה יכול להיות, שיר כל כך גדול, ועובר לי בין שתי האוזניים כאילו כלום, בלי להשאיר חותם. אבל העיבוד הזה של מתנות, וואו, איך צהלתי למעיין כשהוא הסתיים - יש! יש! אמיר חזר!! ואז בלי נשימה התחיל חלון, ובשניה שזיהיתי - יו, צווחה של אושר ושל הפתעה ובאמת איזה ביצוע נפלא זה היה. משם קצת התעייפתי עם שירי לילה כיום, למעט הקטעים של אמיר שכל כך היו חסרים לי (המעברים בלילה כיום, למשל) והופתעתי כל כך כשבהדרן אביתר בקפיצה מתלהבת קיבל באחת את בקשת מישהו מהקהל ל "קרב יום", נטש את הפסנתר החשמלי והותיר גם את אמיר המום ודומם עם הגיטרה שלו לאורך כל השיר. נס שאחרי כן הוא חזר אל הפסנתר, ומישהו ביקש חתונה לבנה והוא הלך על זה. מילים יותר יפות משל אבישי אני לא יכולה לכתוב. יש וידיואים בצינורות המקובלים והשמרו לנפשכם, זה הורג. זהו, שיחה קצרה ונרגשת אחרי ההופעה עם צח, כל הנוכחות והמהות של האיש הזה מרגשת אותי באופן שקשה לי להסביר, את כל זה אני כותבת כדי לומר לכם - בואו להופעה. הוא טוען שזו תהיה הפעם האחרונה בחיים שזה קורה ועד שמעיין תגיע עם הסיקור האמיתי, אני רק רוצה להגיד שאביתר שר כל כך, כל כך יפה. ואם להשתמש במילותיה הכל כל מדויקות של מירי מסיקה - "אמא....אמא..."

 

[כל בוקר קצת]

את נהדרת

כל מה שסיפרת לי אתמול בעל פה - עכשיו מתועד

הוי איזה כיף, יש הופעה של צח

 

[Evi Virus]

הרסתם אותי שניכם, את ואבישי. תודה באמת.

 

[דולפינה ירושלמית]

חלומות עמוקים ../images/Emo2.gif

בדיוק אתמול התבכיינתי למיכל שכבר לא מתחדשים לי דברים בשירים של אביתר. וואו.

 

[כל בוקר קצת]

אני ממש שמחה שהיה לך טוב ככה

ובאמת גם די מופתעת, אבל יופי, איזה כיף. נראה לי שאני מה זה אתרגש ביום ראשון

כמו שאמרת, רק לראות את כל החבורה הזאת שוב ביחד על הבמה, ועם התיאורים שלך על שירים ספציפיים ("מתנות"! "חלון"

) - רק הגברת לי את החשק, שגם ככה נוכח ברמות גבוהות למדי כרגע.

 

[SnapDragon]

התגעגעתי, אז באתי.

אבל עד שמעיין באה, הידיים ריקות. לא שבאמת אפשר לכתוב "סיקור אמיתי", עם רשימת סטליסט ומידע מפורט, על אירוע שכזה. זה פשוט לא מתאים. גם אצלי, אם כך, זה בנקודות הקטנות שטומנות בחובן עולמות. כי "מה עוד יכולתי לבקש באמצע היער". האמת שיכלתי. ועשיתי את זה. ביקשתי, ציפיתי והדחקתי הכל. לפעמים, התוצאה מפתיעה, לטובה. לרוב, אתה מראש יודע שרוב הסיכויים שאתה בונה מגדלים וראשם אי שם בשמיים. אבל גם זה לא בהכרח גורע מטיב ההופעה. בשורה ראשונה ותחתונה - התגעגעתי. לכן באתי. וקיבלתי את שלי; הם עלו על הבמה כצללים ועמדו שם, וההתרגשות הייתה בשיאה. שיר, ועוד אחד. וכמו ילדה קטנה שסוף-סוף הגיע תורה, יושבת על הדשא, מחבקת את הרגליים, ומשהו בפנים מתרונן ומדגים סלטות בלי הפסקה. מבחוץ חיוך קבוע וכמעט צחוק שמאיים להתגלגל, בפיסת אושר מהולה בהפתעה, שאיך קרה ואני פה שוב, מול זה. וכמה געגוע. לאמיר והגיטרה. למבטים שמאלה. לצח, על מקומו הקבוע מימין. אפילו לשכטר (!) שמלמל באדיקות את המילים מאחורה כאילו חיכה שוב להזדמנות שהן ירגישו חופשי לצאת. ולתחושה המוכרת הזו של הופעת הלקה - עם ערך מוסף לקיומה באמצע היער, בסוף אחד של הארץ, מוקפים אוויר בריח חדש ומחייה - כמו שקע פרטי בספה. הנה, חזרנו. הכל שוב פה. אגב, אנקדוטה קטנה; נואם הנאומים של הפתיחה הכריז על תחילת ההופעה עם המילים: "אביתר בנאי, במופע שביקש לקרוא לו "היום הבא". או משהו הזוי שכזה, תקנו אותי אם טועה, כי בכל מקרה זה כבר נשמע טעות... אם כבר שאלת היכולת והאתגר לתרגם חוויה למילים, להקדים מילים לחוויה, אביתר השתדל לדייק בזה בעצמו: "שאלתי חבר איך להתכונן לקראת ערב כזה יקר. אמר לי, איך כתוב? "לאדם מערכי לב. ומה' מענה לשון". תערוך לקרבך, שיהיה ראוי...לבקש, שהכל מאליו יתנהל. ביחד איתכם. שיהיה לנו זה אירוע חדש, נפלא, מרענן במיוחד". והוא הוסיף: "השנה כולנו התפזרנו, כל אחד למקומו. הנה הגיע הלילה המופלא הזה שבו אנחנו מנגנים שוב ביחד". I*קול מחיאות כפיים*I המילים הללו הובילו לשיר הראשון של הערב - "אותיות פורחות באוויר". שיר שנפרד מהעבר אך לנצח גם יקח ממנו איתו הלאה. כמה סימבולי. השיר הזה, ואולי הקונטקסט הזה, היה עמוס בהתרגשות אצורה-עצורה בקושי, מצד כולם. כמו עדיין בודקים את התרכובת החדשה-ישנה הזו שוב. כל אחד עשה את שלו לעצמו. אביתר התבלבל קצת במילים. ואז, אחרי כמה צעקות-תוך-כדי-שירה, שנדמו קצת למבוהלות, בוקעות החוצה ומחפשות אחיזה, הגיע הסולו של אמיר. סאונד שהאוזן מזמן לא שמעה. אז נשבר מעטה ההססנות והבדיקה ובמקומם הבליחה הכרה. הפעם המבטים היו ימינה, מאמיר לאביתר. ליווי צמוד. אביתר השיב בחיוכים ישירים שלא זקוקים לתיווך קשר עין. זה קרוב מידי בשביל זה. והנה זה שוב. לא רק אנחנו מרגישים את זה החוצה. המרצע יצא משק הסנטימנטים היישר אל היד למודת המקצוע. וכמעט ושכחתי את המחווה של אביתר לאמיר בדמות צעקה גדולה ונרגשת בשמו, מיד כשהשיר נגמר. משם ואילך הבחורים עשו את שלהם, טוב אבל בטוח (דגש על בטוח). כפי שכבר סופר, לא בוצעו שירים ממגוון האלבומים והם גם לא הלכו עד הסוף עם מה שכן היה. הם חזרו לעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב ביחד - העבודה על "לילה כיום", מבחינתם. בצד השני של המתרס היו בינינו שמבחינתם אלה היו הסיבובים האינטימיים שלפני (מי אמר "יש לנו את כל הזמן" ולא קיבל, הא?

). אבל עדיין - זה היה כ"כ טוב לראות ולשמוע אותם יחד ככה, שזה לא היה כ"כ משנה. משם זה יכל רק לעלות, אבל לא לרדת. יצאו מגדר הפסקה האחרונה "מתנות" ו"חלון", ובעיקר "מתנות", בעיבוד שבזכותו האמירה "אין דברים כאלה" תמשיך לחיות חיי אלמוות. לאורך הערב נזרעו התחלות שונות לכמה מהשירים, שכל פעם הקפיצו אותי ואת שותפתי היקרה למצב כוננות, אבל מהר מאוד, עם המילים הראשונות, הם חזרו להרגלם. לא הפעם. קצב התופים הדומיננטי והחיוכים הממזריים על הבמה בישרו שמשהו אחר מתחולל פה. זה היה משהו שטרם שמעתי על במות אביתר. התופים האלה והאורות הכחולים המשוגעים (!) והבאסים שדפקו על כל חלקה בגוף ומשכו את כל כולך להתכתב איתם. ממש כמו חוויית חושים לא חוקית בעליל, כמאמר אבישי. והכל התפוצץ, השתחרר והמריא בפרץ אחד של פזמון ורצועות של אורות צהובים חזקים, ובשלב זה המילים לתאר את זה פשוט נאלמות לנוכח חיות הזיכרון שמציף... אביתר דיבר די הרבה, ולכל שיר כמעט לוותה הקדמה משלו על הפנינים שמוצאים מעומק הלילה, מעומק הלב. הוא באמת אמר שצריך לבוא לשם יותר

. לפני "אבא" הוא ציטט קטע נכבד משיר השירים. לאט לאט, מודגש ומכוון, עם שמץ מנגינה. ויחד עם הצרצרים ברקע, ועומק היער והמילים שחודרות - השיר הזה לווה ברגשות שמזמן לא הרגשתי ממנו, דרכו. בנימה כללית, ההופעה התעייפה אי שם באמצע ועד הסוף. כאילו חשה את זמניותה בעצב, והחלה להפרד כבר אז. הדרן קצת אנמי ומדוכדך, עם "אב הרחמן", נאחז בקרנות הגיטרה קרוב קרוב לצוואר (לידיעת הקוראת א') ואמירת סיכום-המשכיות של "כמה צריך אומץ לזוז. לזוז. לזוז. לנוע. להתקדם. לא להסתכל. אחורה". והקפיצה המוזרה לבצע את "קרב יום", שלא התקבלה אצלי טוב ושוב הרגישה כבריחה קטנה הצידה, מבולבלת במסווה ביטחון, בניסיון למשוך זמן מלהחליט איך להגיע לסוף. איך להפרד. תודה לאל שהגיע "חתונה לבנה". (ואם היה "פודרה", היה יכול להיות מנוף לסיום מעולה לערב הזה, אבל כנראה שזה דרש יותר מידי). וזהו. ניצני ההתרגשות עברו לפעם עמוק בבטן, שוקעים להם לאט-פחות-מידי. עד שהגענו לרכב זה נדמה לפני שעות ארוכות. ולא נדבר על הנסיעה הארוכה עד מאוד הביתה. בכל המבטים לאחור מאז, במיוחד לגולל את זה שחור על גבי לבן ועם המצלמה ביד, שוב חוזר הניגון וזכר החיוך בנימה טובה, שבלי להודות בכך רוצה עוד, רוצה יותר, אבל לא מרשה לעצמה לחשוב על זה. לפחות לא כרגע. אל הנער הזה התפללנו בשקט, והוא שב לקצת זמן. והוא החזיר איתו פיסה מפעם. כשלעצמו - זה יקר מאוד. אני מדפדפת בתמונות ופתאום מתחייכת לי עובדה: בלי לכוון לכך ביודעין, אמיר מצטלם לי כגיבור. אני עושה זום אאוט לעצמי ופתאום קולטת; להסביר לכולם איך המצלמה היא חלק מחיישני החישה שלי בהופעה, לא צורך אומנותי כי אם חוש שישי לקלוט בו ולעבד דרכו הלאה - זה קצת קשה, לתרגם את זה לאנשים שבחוץ. אבל רק עכשיו התגלה לי חלק מהתהליך בעצמי, ואני לא יכולה להמחיש לכם כמה עצם הגילוי הזה אדיר מבחינתי. שמתי לב שכל אחד מצטלם לי באופן המיוחד לו : אביתר תמיד מלא באור או מגיח מתוך עלטה (בסיבוב האחרון הוא עטוף בשברי אור). צח תמיד עומד שם, זקוף קומה דוממת, בעמדה שלו. תאורה אחורית-צידית מושלכת עליו ומחברת בינו למחשב כישות אחת (זה גם בדיוק מה שהוא עצמו הגיב על התמונות, לשמחתי הגדולה). ואמיר תמיד מואר באורות דרמטיים מאחוריו, או מפציח מעיבוד אקראי כגיבור קומיקס. guitar hero. אלה החברה שלנו. החברה הטובים. ליגת הצדק, והרגש, והאור. עוצמתה ויופייה של המוזיקה. מקווה שנקבל אותם במלוא הדרם בהופעות הבאות. (ותודה כל למי שהערב הזה התאפשר בזכותו

)

 

[דולפינה ירושלמית]

איזה כיף

לקרוא את אותה חוויה, משתברת אצל כל אחד קצת אחרת. אחד היפים שלך...

 

[כל בוקר קצת]

בהחלט

סוף סוף לקרוא סיקורים על הופעה שלא הייתי בה, זה מרענן

כל כך נהניתי לקרוא. תודה. ועוד יותר מחכה ליום ראשון, ולא אכפת לי כלום ואכזבות לא יהיו, אני מתגעגעת מדי

 

[Evi Virus]

ברשותך, התמונה מהקישור נתלית אצלי בחדר, טוב?

 

[SnapDragon]

בדקי ת'מייל ../images/Emo25.gif

 

[Walk Two Moons]

אם אלה הידיים הריקות שלך...

איך טוב לשמוע. לא מסכים עם הכל, אבל זה אחד הסובייקטיביים, כידוע. "היום הבא" זו פרשנות חופשית ל"עד מחר", וזה לא כ"כ רחוק מהמקור, האמת

 

[כל בוקר קצת]

השבת היה כתוב באיזה עיתון

שמחר אביתר יופיע בירושלים עם שירי הדיסק "עד מחר"

 

[SnapDragon]

אגב,

אני גם מאוד שמחה לגלות שהיה לך טוב ככה

. המרחק, והפרידה המהירה...כבר חשבתי. כיף לדעת. תוכל להבהיר רק,איזה שיר נכתב וקופח לעומת ("לטובת" לא מתאים פה) "קרב יום"? אה, ומתנצלת מראש על סיום ה"סיקור" שלי. תאשימו את "מתנות", ההקדמה של "אבא", "מתנות" ואת הגילוי הנרעש של הסוף

.

 

[Evi Virus]

נשמע לי שהוא התכוון לכך שכל שיר אפשרי

קופח, עבור קרב יום P: נראה לי

 

[Walk Two Moons]

../images/Emo45.gif איך היא הכל מבינה ../images/Emo9.gif

 

[Walk Two Moons]

אחד מאלו שהופיעו בסטליסט ולא בוצעו.

כל אחד מהם היה טוב יותר ממנו, בעיניי.