tommygirl75
New member
כמה מילים...
מאז שהחלטתי להכיר לעומק את היצירה של מאיר (וזה די לאחרונה למרבה הבושה) אני מנסה למצוא את המילים הנכונות שיתארו את ההשפעה שיש לה עליי. אז בכמה מילים... מאיר – איש יקר, מאוחר מבחינה כרונולוגית, אבל מן הסתם בזמן הכי נכון בשעון הפנימי שלי, אני מתחילה לעשות הכרות לעומק עם היצירה שלך. יש לך שירים שהם עבורי אהבה מהצליל הראשון שמתחבר לנפש ועם הזמן ממשיך להקיף אותה וללטף. ואחרים שמתקלפים אט אט, ובכל האזנה מפתיעים בעוד תו חבוי או משמעות חדשה. כל שיר הוא כמו ידיד נאמן שלעולם אינך רוצה לאבד. כזה, שבכל מפגש איתו יש את המוכר, הטוב, המרגיע והמזין ובאותה מידה גם העמקה והבנה מחודשת של הקשר הייחודי שלכם. אתה מיטיב לבטא את קסם הילדות, את הזמן שנע בה כל כך לאט ואת העולם שהוא כה מופלא עדיין. אחד מזכרונות הילדות החזקים שלי הוא היכולת לאחוז בידיי רגע, להפריד אותו מהרגע שאחריו ובגבול הדק הזה לדעת בכל חושיי שהכל עדיין אפשרי. הפעמת אותי עד עמקי נשמתי כבר בצלילים הראשונים של "כשהייתי ילד". שבריר השניה שאחרי "ואז התבגרתי" התארך לו עד עולם והילדה שבי ביקשה שהפיות תשארנה. ואכן הפיות לא נעלמו. "הזמנים המשתנים" עוצמתיים כל כך במוזיקה המיוחדת שלהם. "בן חמש" תמיד לוקח אותי חזרה אל ספריית בית העם בירושלים. שם, בכל ביקור, תמיד הפלגתי במסעות אל העולם שלי ואל עולמות אחרים. כירושלמית המאוהבת בעירי, אין גבול למספר הפעמים שאני רוצה להאזין ל"ירושלים". כמה מדויקות המילים וכמה הדוקות ללחן וביחד - תמיד - הם משלחים בי את צינת הבוקר המוכרת ואז את דחיסות הרגשות, הגעגועים ואהבה לירושלים המוכרת ועם זאת הבלתי מושגת. ויש גם את מה שאני מכנה "האקורדים הירושלמיים". כששמעתי את "עננו" (הנה שיר שהוא אהבה מצליל ראשון) משהו מרחוב האגס ומבתי הכנסת שסביבו מיד הפציע בי. הרגשתי בבית. אני יכולה לכתוב עוד ועוד – על תחושת הנחת שבגילוי משמעות חדשה למילים מוכרות – כשאתה שר "רואים רחוק רואים שקוף". על האופן שבו הצלחת לשמר את זכרונות הילדות המדויקים – ועם זאת שבריריים – שצריך להיזהר כל כך כשאוחזים בהם. כיצד כיילת אותם עם לחניך הקסומים ובכך הענקת לי מתנת אינסוף. על העונג שאני מוצאת דווקא במעברים שבין האקורדים; בשינוי המתח הרגשי בין מילה אחת לשניה; בקולות הרקע; בצלילים החבויים של כלי הליווי; ביופי העשיר, הנקי והעמוק של לחניך; בחיוך שמתגלה בשירתך. היצירה שלך - הצעקה, התחינה, התפילה, התוגה, ההרהורים, הזכרונות, האושר וההבנה - עוצרת את נשימתי; מעלה בי חיוך; מעציבה אותי; מעוררת בי געגועים; שוטפת אותי בשמחה טהורה; מפגישה אותי מחדש עם עצמי. מאיר, המנעד הרחב והנדיב של הצבעים, הרגשות והטעמים שאתה מעניק לי בכל האזנה הוא שי נצחי השזור בנשמתי לעד. תודה!
מאז שהחלטתי להכיר לעומק את היצירה של מאיר (וזה די לאחרונה למרבה הבושה) אני מנסה למצוא את המילים הנכונות שיתארו את ההשפעה שיש לה עליי. אז בכמה מילים... מאיר – איש יקר, מאוחר מבחינה כרונולוגית, אבל מן הסתם בזמן הכי נכון בשעון הפנימי שלי, אני מתחילה לעשות הכרות לעומק עם היצירה שלך. יש לך שירים שהם עבורי אהבה מהצליל הראשון שמתחבר לנפש ועם הזמן ממשיך להקיף אותה וללטף. ואחרים שמתקלפים אט אט, ובכל האזנה מפתיעים בעוד תו חבוי או משמעות חדשה. כל שיר הוא כמו ידיד נאמן שלעולם אינך רוצה לאבד. כזה, שבכל מפגש איתו יש את המוכר, הטוב, המרגיע והמזין ובאותה מידה גם העמקה והבנה מחודשת של הקשר הייחודי שלכם. אתה מיטיב לבטא את קסם הילדות, את הזמן שנע בה כל כך לאט ואת העולם שהוא כה מופלא עדיין. אחד מזכרונות הילדות החזקים שלי הוא היכולת לאחוז בידיי רגע, להפריד אותו מהרגע שאחריו ובגבול הדק הזה לדעת בכל חושיי שהכל עדיין אפשרי. הפעמת אותי עד עמקי נשמתי כבר בצלילים הראשונים של "כשהייתי ילד". שבריר השניה שאחרי "ואז התבגרתי" התארך לו עד עולם והילדה שבי ביקשה שהפיות תשארנה. ואכן הפיות לא נעלמו. "הזמנים המשתנים" עוצמתיים כל כך במוזיקה המיוחדת שלהם. "בן חמש" תמיד לוקח אותי חזרה אל ספריית בית העם בירושלים. שם, בכל ביקור, תמיד הפלגתי במסעות אל העולם שלי ואל עולמות אחרים. כירושלמית המאוהבת בעירי, אין גבול למספר הפעמים שאני רוצה להאזין ל"ירושלים". כמה מדויקות המילים וכמה הדוקות ללחן וביחד - תמיד - הם משלחים בי את צינת הבוקר המוכרת ואז את דחיסות הרגשות, הגעגועים ואהבה לירושלים המוכרת ועם זאת הבלתי מושגת. ויש גם את מה שאני מכנה "האקורדים הירושלמיים". כששמעתי את "עננו" (הנה שיר שהוא אהבה מצליל ראשון) משהו מרחוב האגס ומבתי הכנסת שסביבו מיד הפציע בי. הרגשתי בבית. אני יכולה לכתוב עוד ועוד – על תחושת הנחת שבגילוי משמעות חדשה למילים מוכרות – כשאתה שר "רואים רחוק רואים שקוף". על האופן שבו הצלחת לשמר את זכרונות הילדות המדויקים – ועם זאת שבריריים – שצריך להיזהר כל כך כשאוחזים בהם. כיצד כיילת אותם עם לחניך הקסומים ובכך הענקת לי מתנת אינסוף. על העונג שאני מוצאת דווקא במעברים שבין האקורדים; בשינוי המתח הרגשי בין מילה אחת לשניה; בקולות הרקע; בצלילים החבויים של כלי הליווי; ביופי העשיר, הנקי והעמוק של לחניך; בחיוך שמתגלה בשירתך. היצירה שלך - הצעקה, התחינה, התפילה, התוגה, ההרהורים, הזכרונות, האושר וההבנה - עוצרת את נשימתי; מעלה בי חיוך; מעציבה אותי; מעוררת בי געגועים; שוטפת אותי בשמחה טהורה; מפגישה אותי מחדש עם עצמי. מאיר, המנעד הרחב והנדיב של הצבעים, הרגשות והטעמים שאתה מעניק לי בכל האזנה הוא שי נצחי השזור בנשמתי לעד. תודה!
