מיתוס על האש
New member
כמה מילי של יהודה צורף
כשם שדוברי השמאל מאשימים את ישראל בכך שמדיניותה "הלוחמנית" היא זו המלבה את הטרור הערבי, כך הם מטילים עליה אחריות בלעדית לצפיפות הדמוגרפית שממררת את חיי הפלשתינים. בעולמו הווירטואלי של השמאל, הפלשתינים הם חיות מחמד נטולות בחירה חופשית, שתמימותן הפראית משחררת אותן מאחריות למעשיהן. אך עובדות המציאות מלמדות כי הצפיפות הפלשתינית נובעת בראש ובראשונה מכך שהפלשתינים מחזיקים בשיא בינלאומי של שיעור הריבוי הטבעי הגבוה ביותר בעולם. זאת כאשר העולם כולו כבר הפנים את השואה האקולוגית הגלומה בהתפוצצות אוכלוסין ופועל נמרצות לבקרת הילודה. מאחר שהפלשתינים שקועים בלוחמה דמוגרפית נגד ישראל, הם הופכים להיות קורבנות של עצמם. בנוסף לכך, הפלשתינים הם גם קורבנותיהם של שליטי מדינות ערב, שדאגו לדחוס אותם בתחומי ארץ ישראל הזעירה במקום ליישבם בעתודות הקרקע הבלתי נדלות של העולם הערבי. כלומר, העוני, הדלות והצפיפות במשכנות הפלשתינים נובעים באופן חד משמעי מכישלונותיהם העצמיים של הערבים, שבהשראת השמאל הישראלי והבינלאומי הסתגלו לגלם את תפקיד המסכנים. בניגוד לדפוסי החשיבה הווירטואליים של השמאל, מלמדת מפת המזרח התיכון כי העם היהודי הוא זה שנאלץ להידחס לסיר לחץ קיומי של תנאי צפיפות תת-אנושיים. הפלשתינים בגיבוי העולם הערבי והאירופאים דוגלים בהשקפה האנטישמית הגורסת שגם במולדתו נגזר על העם היהודי להצטופף בתוך חומות גיטו צר ודחוס. יתרה מזאת, אותה השקפה אנטישמית, שאומצה על ידי השמאל, גם גורסת שיהודים אינם יכולים לחיות ב"שטחים ערביים" אך ערבים יכולים לחיות בתוך "שטחים יהודיים". משטר האפרטהייד כנגד יהודים מתבטא גם בהשתרשותה של הקונספציה המדינית המחייבת אך ורק את היהודים לוותר על אדמותיהם למען השלום, בעוד שבעלותם של ערבים על אדמתם נתפשת כערך מקודש. לא רק בתחום המדיני וההתיישבותי נחשפת המציאות העגומה של אפרטהייד אנטי-יהודי אלא גם במגמות אנטישמיות שהשתרשו במערכת החוק והמשפט. כך נאכפים חוקי הבנייה על יהודים בלבד, בעוד שהערבים רשאים לעסוק בבניה בלתי חוקית נטולת מגבלות. מערכת המשפט מגלה רגישות לפגיעה בקודשי האיסלם והנצרות אך מגלה סלחנות כלפי פגיעה בקודשי ישראל. מצבו האומלל של הר הבית מסמל את שיאו של הפרדוקס הקיומי המזכה את ישראל בתואר המדינה היחידה בעולם שבה נהוגה מדיניות רשמית של אפרטהייד נגד יהודים. בתכתובת שניהלתי עם מזכ"ל "השומר הצעיר", מיצה המזכ"ל את יחסו לתושבי חבל קטיף בהגדרה הגורפת: "7000 יהודים החיים ברצועה צרה בה הם מכתיבים מציאות חיים בלתי נסבלת למיליון בני אנוש". התבטאותו האומללה של המזכ"ל ביחס למתיישבי חבל קטיף משקפת את בורותו האופיינית של השמאל המעדיף להתמכר לקנאות אידיאולוגית שמוצאת את פורקנה בהסתה חסרת רסן נגד אנשי יש"ע. שוב מלמדת המציאות עד כמה שבוי השמאל בכבלי דימוייו השקריים המיועדים להצדיק קיבעון אידיאולוגי. שכן, חלוצי חבל קטיף התיישבו באזור שומם, שהערבים כינוהו "האדמה המקוללת" והדירו את רגליהם ממנו. המתיישבים הפריחו את השממה, שהפלשתינים מאסו בה, וסיפקו עבודה לערביי המקום לפני שהשמאל הביא את "השלום". כדוגמת עמיתיו הפוליטיים, גם מזכ"ל "השומר הצעיר" אינו מודע לנימה הגזענית המשתמעת מהתבטאותו הארסית כלפי מתיישבי חבל קטיף, שממנה מסתבר כי עצם הימצאותם של יהודים בשכנות לפלשתינים מכתיבה "מציאות בלתי נסבלת למיליון בני אנוש". חבל קטיף הוא בבואה בזעיר אנפין של מדינת ישראל. כשם שחלוצי קטיף הפריחו את השממה והפכוה למובלעת של נווה מדבר בתוך מרחב ערבי, כך גם מדינת ישראל היא מובלעת פורחת בתוך מרחב ערבי עוין. טענות השמאל בעד פינוי חבל קטיף נקלטות בעולם וחוזרות אל ישראל כבומרנג. שכן, ברחבי העולם הולכת ומשתרשת ההכרה שאין הצדקה למדינה בת "כחמישה מיליון יהודים החיים ברצועה צרה בה הם מכתיבים מציאות חיים בלתי נסבלת למאות מיליוני בני אנוש"... הנה כי כן, אותם נימוקים המשמשים את מזכ"ל "השומר הצעיר" להצדקת פינוי חבל קטיף הם אלה המנוצלים על ידי אויבי מדינת ישראל להצדקת הערעור על עצם קיומה. ככל שישראל מבצעת וויתורים טריטוריאליים עמוקים יותר, כך היא מקרבת את קיצה. שכן, במשחק הכוחות הבינלאומי מסומנת ישראל כמדינה היחידה בעולם המוכנה לוותר על שטחיה למרות גודלה המיקרוסקופי ולמרות האיומים הכרוכים בהתכווצותה לממדי הגיטו הצפוף ביותר בעולם. רק לאחר פרוץ תהליך אוסלו החל העולם להתייחס למדינת ישראל כאל אפיזודה חולפת. ישראל המוותרת על טריטוריות בקלות בלתי נסבלת נתפשת כישות מדינית שוויתרה על יצר הקיום שלה. אלה הם כלליו של מאזן האימה, שאינו מתרשם ממס השפתיים של מנהיגינו על הכאב הכרוך בוויתורים הטריטוריאליים. מכל מקום, שום שלום אינו יכול לצמוח מתוך מדמנה של הפקרות מוסרית. שהרי, למען "השלום" נרמסת הדמוקרטיה, מהלכי "שלום" מעמיקים את השחיתות, ובחסות "השלום" משגשג הטרור. למען "השלום" ינושלו אזרחים מבתיהם וזכויותיהם האנושיות תופקענה, הציבור ייכתש תחת מכבש כלכלת "השלום", ואקולוגיית "השלום" תהפוך את חיינו לגיהינום... שלא לדבר על "ההפתעות" שמכינים לנו הערבים ובני בריתם בעידן "השלום". יהודה צורף
כשם שדוברי השמאל מאשימים את ישראל בכך שמדיניותה "הלוחמנית" היא זו המלבה את הטרור הערבי, כך הם מטילים עליה אחריות בלעדית לצפיפות הדמוגרפית שממררת את חיי הפלשתינים. בעולמו הווירטואלי של השמאל, הפלשתינים הם חיות מחמד נטולות בחירה חופשית, שתמימותן הפראית משחררת אותן מאחריות למעשיהן. אך עובדות המציאות מלמדות כי הצפיפות הפלשתינית נובעת בראש ובראשונה מכך שהפלשתינים מחזיקים בשיא בינלאומי של שיעור הריבוי הטבעי הגבוה ביותר בעולם. זאת כאשר העולם כולו כבר הפנים את השואה האקולוגית הגלומה בהתפוצצות אוכלוסין ופועל נמרצות לבקרת הילודה. מאחר שהפלשתינים שקועים בלוחמה דמוגרפית נגד ישראל, הם הופכים להיות קורבנות של עצמם. בנוסף לכך, הפלשתינים הם גם קורבנותיהם של שליטי מדינות ערב, שדאגו לדחוס אותם בתחומי ארץ ישראל הזעירה במקום ליישבם בעתודות הקרקע הבלתי נדלות של העולם הערבי. כלומר, העוני, הדלות והצפיפות במשכנות הפלשתינים נובעים באופן חד משמעי מכישלונותיהם העצמיים של הערבים, שבהשראת השמאל הישראלי והבינלאומי הסתגלו לגלם את תפקיד המסכנים. בניגוד לדפוסי החשיבה הווירטואליים של השמאל, מלמדת מפת המזרח התיכון כי העם היהודי הוא זה שנאלץ להידחס לסיר לחץ קיומי של תנאי צפיפות תת-אנושיים. הפלשתינים בגיבוי העולם הערבי והאירופאים דוגלים בהשקפה האנטישמית הגורסת שגם במולדתו נגזר על העם היהודי להצטופף בתוך חומות גיטו צר ודחוס. יתרה מזאת, אותה השקפה אנטישמית, שאומצה על ידי השמאל, גם גורסת שיהודים אינם יכולים לחיות ב"שטחים ערביים" אך ערבים יכולים לחיות בתוך "שטחים יהודיים". משטר האפרטהייד כנגד יהודים מתבטא גם בהשתרשותה של הקונספציה המדינית המחייבת אך ורק את היהודים לוותר על אדמותיהם למען השלום, בעוד שבעלותם של ערבים על אדמתם נתפשת כערך מקודש. לא רק בתחום המדיני וההתיישבותי נחשפת המציאות העגומה של אפרטהייד אנטי-יהודי אלא גם במגמות אנטישמיות שהשתרשו במערכת החוק והמשפט. כך נאכפים חוקי הבנייה על יהודים בלבד, בעוד שהערבים רשאים לעסוק בבניה בלתי חוקית נטולת מגבלות. מערכת המשפט מגלה רגישות לפגיעה בקודשי האיסלם והנצרות אך מגלה סלחנות כלפי פגיעה בקודשי ישראל. מצבו האומלל של הר הבית מסמל את שיאו של הפרדוקס הקיומי המזכה את ישראל בתואר המדינה היחידה בעולם שבה נהוגה מדיניות רשמית של אפרטהייד נגד יהודים. בתכתובת שניהלתי עם מזכ"ל "השומר הצעיר", מיצה המזכ"ל את יחסו לתושבי חבל קטיף בהגדרה הגורפת: "7000 יהודים החיים ברצועה צרה בה הם מכתיבים מציאות חיים בלתי נסבלת למיליון בני אנוש". התבטאותו האומללה של המזכ"ל ביחס למתיישבי חבל קטיף משקפת את בורותו האופיינית של השמאל המעדיף להתמכר לקנאות אידיאולוגית שמוצאת את פורקנה בהסתה חסרת רסן נגד אנשי יש"ע. שוב מלמדת המציאות עד כמה שבוי השמאל בכבלי דימוייו השקריים המיועדים להצדיק קיבעון אידיאולוגי. שכן, חלוצי חבל קטיף התיישבו באזור שומם, שהערבים כינוהו "האדמה המקוללת" והדירו את רגליהם ממנו. המתיישבים הפריחו את השממה, שהפלשתינים מאסו בה, וסיפקו עבודה לערביי המקום לפני שהשמאל הביא את "השלום". כדוגמת עמיתיו הפוליטיים, גם מזכ"ל "השומר הצעיר" אינו מודע לנימה הגזענית המשתמעת מהתבטאותו הארסית כלפי מתיישבי חבל קטיף, שממנה מסתבר כי עצם הימצאותם של יהודים בשכנות לפלשתינים מכתיבה "מציאות בלתי נסבלת למיליון בני אנוש". חבל קטיף הוא בבואה בזעיר אנפין של מדינת ישראל. כשם שחלוצי קטיף הפריחו את השממה והפכוה למובלעת של נווה מדבר בתוך מרחב ערבי, כך גם מדינת ישראל היא מובלעת פורחת בתוך מרחב ערבי עוין. טענות השמאל בעד פינוי חבל קטיף נקלטות בעולם וחוזרות אל ישראל כבומרנג. שכן, ברחבי העולם הולכת ומשתרשת ההכרה שאין הצדקה למדינה בת "כחמישה מיליון יהודים החיים ברצועה צרה בה הם מכתיבים מציאות חיים בלתי נסבלת למאות מיליוני בני אנוש"... הנה כי כן, אותם נימוקים המשמשים את מזכ"ל "השומר הצעיר" להצדקת פינוי חבל קטיף הם אלה המנוצלים על ידי אויבי מדינת ישראל להצדקת הערעור על עצם קיומה. ככל שישראל מבצעת וויתורים טריטוריאליים עמוקים יותר, כך היא מקרבת את קיצה. שכן, במשחק הכוחות הבינלאומי מסומנת ישראל כמדינה היחידה בעולם המוכנה לוותר על שטחיה למרות גודלה המיקרוסקופי ולמרות האיומים הכרוכים בהתכווצותה לממדי הגיטו הצפוף ביותר בעולם. רק לאחר פרוץ תהליך אוסלו החל העולם להתייחס למדינת ישראל כאל אפיזודה חולפת. ישראל המוותרת על טריטוריות בקלות בלתי נסבלת נתפשת כישות מדינית שוויתרה על יצר הקיום שלה. אלה הם כלליו של מאזן האימה, שאינו מתרשם ממס השפתיים של מנהיגינו על הכאב הכרוך בוויתורים הטריטוריאליים. מכל מקום, שום שלום אינו יכול לצמוח מתוך מדמנה של הפקרות מוסרית. שהרי, למען "השלום" נרמסת הדמוקרטיה, מהלכי "שלום" מעמיקים את השחיתות, ובחסות "השלום" משגשג הטרור. למען "השלום" ינושלו אזרחים מבתיהם וזכויותיהם האנושיות תופקענה, הציבור ייכתש תחת מכבש כלכלת "השלום", ואקולוגיית "השלום" תהפוך את חיינו לגיהינום... שלא לדבר על "ההפתעות" שמכינים לנו הערבים ובני בריתם בעידן "השלום". יהודה צורף
