אולי זה ישמע מורבידי אבל יש אופטימי
בעיקרון, בעקבות נסיון מר מאוד עם המוות, אני משתדלת "לסגור חשבונות" בזמן אמת... להתנצל בטווח קצר, להגיד תודה כל הזמן, להגיד אם אני כועסת או נפגעתי, והכי חשוב - להגיד דברים טובים ולהגיד כמה אני אוהבת לאנשים... עברתי שני ניתוחים לא קלים בשלוש השנים האחרונות, ולפני כל ניתוח עשיתי סבב טלפונים להגיד לחברים ולמשפחה שאני אוהבת אותם (זה לא היה טראגי או משהו, רק קישקשנו)... לבני-דודים שלי אני כל הזמן אומרת כמה אני אוהבת אותם - גם אם חמש דקות קודם נזפתי בהם על משהו... אפילו אם נניח הייתי קצת נאסטי לחברה טובה בטלפון, תוך כמה שעות אני מתקשרת ומתנצלת... אז אני די שלמה עם עצמי בקטע הזה... מה שכן, אני לחלוטין מנצלת את הזמן לחשבון נפש ולקבלת החלטות, שכוללות החלטות תכל´ס (ויטאמינים, למשל) אבל גם "תוכן", כלומר - להיות יותר סבלנית, פחות לחוצה... אני מאוד מאמינה במתן דין וחשבון לעצמך... אולי זו לא מהות המסורת של עשרת ימי תשובה ברמת "בין אדם לחברו", אבל זה בהחלט ברמת "בין אדם לעצמו ולמקום"... אמרתי שיש אופטימיות ?