SoMeThing UnKnown
New member
כמה סיפורים לכבוד יום הזיכרון ../images/Emo16.gif
המסיבה של ליאור: בשבועות שלפני מותו, שקד ליאור ניב על תכנון מסיבת פורים. ב-31בינואר 2000 הוא נהרג מפגיעת טיל במוצב שבו שירת בלבנון. החברים הקרובים שלו החליטו שהמסיבה תתקיים בכל זאת, כמעין מצבה חיה. באפריל אותה שנה נערכה המסיבה בבית סות´ביס, בשדרות רוטשילד שבתל אביב, בהשתתפות מאות חוגגים. בכסף שנאסף במסיבה מוקמת בימים אלו פינת זיכרון לזכר ליאור ולזכר חברו ניב יעקב, שנהרג חצי שנה אחריו. פינת הזיכרון תכלול מדשאה, ספסלים ואבן זיכרון - ותוצב בשבט צופי דיזנגוף, שם הכירו ליאור וחבריו. "בפנים ידענו שהוא איננו", מתארת ניצן אינגבר, אחת מחברותיו, את ההרגשה באותו לילה חד פעמי. "כל הערב החלפנו מבטים אחד עם השני, כי ידענו שכולם מסתכלים מסביב, שואלים איפה הוא. רצינו להגיד לו: אנחנו לא שוכחים אותך, ולא את מה שלימדת אותנו. הוא היה בנאדם שלא בזבז שניה בחיים. עד היום אני לא מצליחה לחיות כפי שהוא חי. במסיבה זה היה ברמה הזאת: להגיד הנה, למדנו ממך, ואנחנו לוקחים אותך אתנו. זה גם היה בהרגשה של ´אכול ושתה כי מחר תמות´. כאן, זאת הרי לא קלישאה. חודשים ספורים אחר כך נהרג עוד חבר טוב, שנכח במסיבה ההיא". אולם סות´ביס, שנתרם במיוחד למען הארוע, קושט בערב המסיבה לכבוד ליאור: על הקירות הודבקו פוסטרים עם תמונות הכלבה שלו, החולצה בצבע טורקיז שאהב, תמונות מחוף מציצים שאליו אהב להגיע, בית הקפה החביב עליו, ואפילו תמונת הספסל בצופים שעליו בילה שעות ארוכות. יחצ"נים, די ג´יי ואנשי מקצוע נרתמו, בהתנדבות, למלאכה. גם ראש העיריה, רון חולדאי הגיע למסיבה. ליאור היה תלמיד שלו בגימנסיה הרצליה. -------------------------------------------------------------------------------- אביו: נתנו את ברכתנו, אך היה לנו קשה להשתתף -------------------------------------------------------------------------------- למרות רעיון ההנצחה החריג משהו, הביעו גם הוריו של ליאור את הסכמתם ואת רצונם במסיבה. שנתיים אחרי אומר אביו של ליאור, זאב ניב: "הייתי נותן את ברכתי לאירוע גם היום. המסיבה היתה פרוייקט שליאור התחיל לתכנן, ולכן ההחלטה לערוך את המסיבה לאחר מותו נראית לי דרך ראויה להנצחה. ליאור עבד קשה למען המסיבה הזאת, ומישהו היה צריך להוציא אותה אל הפועל. אנשים אמרו שזוהי דרך להמשיך את פועלו. אנחנו הגענו לשם לפני שהמסיבה התחילה, כדי לתת את ברכתנו. להשתתף במסיבה היה לנו קשה גם היום". "לחלק מהחברים והסביבה הקרובה זה צרם, וזה מובן", ממשיכה אינגבר. "מסיבה היא משהו שמתקשר עם שמחה, ולא עם אבל. זאת לא הדרך הכי שגרתית להיפרד מחבר. אבל, מבחינתנו זאת לא היתה אמירה של פרידה. רצינו להגיד לו, ´אנחנו נמשיך לחיות אותך´. בזמן המסיבה היינו כולנו בסערת רגשות. המשפחה היתה אתנו בזה לאורך כל הדרך, וזה היה התנאי הבסיסי לקיים אותה. אני הרגשתי שעשינו נכון. לי זה עזר, כי הרגשתי שהוא היה איתי באותו הלילה. אחרי חודשים שהלכנו עם הראש באדמה, בלי לדעת איך ממשיכים הלאה, יכולנו להרים את הראש לערב אחד". המסרים של יעל: יעל מיבר נפצעה באורח אנוש בפיגוע ירי בשטחים ב-1 בינואר 1998. שבוע לאחר מכן נפטרה מפצעיה, והיא בת 25. לפני כחודש פורסם, בהוצאת "מחברות לספרות", ספרה של אמה, נעמי, הנושא את השם "חיי מבוססים על סיפור אמיתי". הספר משלב מסרים שהעבירה יעל מיבר לאחר מותה לאמה. אלו מתווספים לקטעי מכתבים של יעל מיבר, סיפור פציעתה האנושה והמאבק על חייה, וקורות אמה בשנים שלאחר מכן. "באחד הבקרים", נכתב בפרק הראשון של הספר, "לבד בבית, אחרי שלקחתי את בועזי לבית הספר, נטלתי עט ונייר וישבתי בסטודיו שלי. עצמתי את עיני ולאחר זמן מה התחילה היד לזוז קדימה, כמו בעווית קטנה. ´טוב, אז יש לי עווית, אז מה?´ – חשבתי, בוחנת את התוצאות, אבל המשכתי להחזיק בעט עוד כשעה, במצב של מעין שינה". "...למחרת לקחתי את העט", ממשיכה מיבר, "ושלחתי את עצמי לישון מעל לנייר. כמעט מיד התחיל העט לעגל עיגולים, ובו זמנית להזיז את היד שמאלה, כמו צורת כתיבה בעברית. לאחר כמה שורות כאלה של תלתלים מימין לשמאל, אזרתי אומץ ושאלתי: ´מי זה פה איתי? זו את, יעלי?´ היד זזה לאט. אני ישנה ומניחה למישהו אחר את ידי. ´זה היה השם שלי – יעל מיבר´, הגיעה התשובה. היד ממשיכה לזוז: דם דם דם, צחקתי אל פני המוות´. - ´את רוצה לכתוב אתי, יעלי?´ - ´אם את רוצה´. -------------------------------------------------------------------------------- "הידיעה שיש קיום אחרי המוות מאד מרגיעה" -------------------------------------------------------------------------------- מיבר מסבירה, כי "הרצון להנציח נובע מהחסר הנוראי שפתאום צריך למלא אותו במשהו. פתאום, מה שהיה לך כל כך בטוח איננו. כיוון שליעלי היתה משאלה כמוסה, לכתוב, הפעולה האינסטינקטיבית הראשונה היתה לבקש מחברים שלה מכתבים. בדרך הזאת ניסיתי בהתחלה לאסוף את השאריות שלה. יצאתי למסע חיפושים אחרי יעלי. את קובץ המכתבים שלחתי לשלוש הוצאות ספרים שונות, שדחו אותו. אחר כך ניסיתי לכתוב במקומה. להיכנס לנעליים שלה. זה לא הצליח. אז הבנתי שאני צריכה לכתוב את הסיפור שלי, ולשבץ בתוכו את הדברים של יעלי. ההפתעה הגדולה היתה שבתוך תהליך הכתיבה הפכתי מדיום שלה. אז, שיבצתי בטקסט גם את ההפתעה הזאת. ככה יכולתי לקבץ גם דברים שהעברתי מהצד השני – וזה הספר". מיבר בהחלט מאמינה, כי הדרך לתיקשור עם בני משפחה שמתו יכולה להיות נחלתם של רבים. "הידיעה שיש קיום אחרי המוות מאד מרגיעה עבור כל אחד שעבר טראומה של פרידה מאדם קרוב", היא אומרת. "זה לא יכול לבוא במקום החסר הפיזי, אבל עצם הידיעה היא נפלאה, והיא נותנת המון כוח. אני מאמינה שכל מי שמוכן לקבל את האמת הזאת יכול, באיזשהו שלב ובאיזושהי צורה – לתקשר, להיות כלי לבנאדם שעבר מהעולם. אחרי הכל, המוות הוא נתון שכל אחד מאתנו חייב להתמודד עמו באיזשהו שלב".
המסיבה של ליאור: בשבועות שלפני מותו, שקד ליאור ניב על תכנון מסיבת פורים. ב-31בינואר 2000 הוא נהרג מפגיעת טיל במוצב שבו שירת בלבנון. החברים הקרובים שלו החליטו שהמסיבה תתקיים בכל זאת, כמעין מצבה חיה. באפריל אותה שנה נערכה המסיבה בבית סות´ביס, בשדרות רוטשילד שבתל אביב, בהשתתפות מאות חוגגים. בכסף שנאסף במסיבה מוקמת בימים אלו פינת זיכרון לזכר ליאור ולזכר חברו ניב יעקב, שנהרג חצי שנה אחריו. פינת הזיכרון תכלול מדשאה, ספסלים ואבן זיכרון - ותוצב בשבט צופי דיזנגוף, שם הכירו ליאור וחבריו. "בפנים ידענו שהוא איננו", מתארת ניצן אינגבר, אחת מחברותיו, את ההרגשה באותו לילה חד פעמי. "כל הערב החלפנו מבטים אחד עם השני, כי ידענו שכולם מסתכלים מסביב, שואלים איפה הוא. רצינו להגיד לו: אנחנו לא שוכחים אותך, ולא את מה שלימדת אותנו. הוא היה בנאדם שלא בזבז שניה בחיים. עד היום אני לא מצליחה לחיות כפי שהוא חי. במסיבה זה היה ברמה הזאת: להגיד הנה, למדנו ממך, ואנחנו לוקחים אותך אתנו. זה גם היה בהרגשה של ´אכול ושתה כי מחר תמות´. כאן, זאת הרי לא קלישאה. חודשים ספורים אחר כך נהרג עוד חבר טוב, שנכח במסיבה ההיא". אולם סות´ביס, שנתרם במיוחד למען הארוע, קושט בערב המסיבה לכבוד ליאור: על הקירות הודבקו פוסטרים עם תמונות הכלבה שלו, החולצה בצבע טורקיז שאהב, תמונות מחוף מציצים שאליו אהב להגיע, בית הקפה החביב עליו, ואפילו תמונת הספסל בצופים שעליו בילה שעות ארוכות. יחצ"נים, די ג´יי ואנשי מקצוע נרתמו, בהתנדבות, למלאכה. גם ראש העיריה, רון חולדאי הגיע למסיבה. ליאור היה תלמיד שלו בגימנסיה הרצליה. -------------------------------------------------------------------------------- אביו: נתנו את ברכתנו, אך היה לנו קשה להשתתף -------------------------------------------------------------------------------- למרות רעיון ההנצחה החריג משהו, הביעו גם הוריו של ליאור את הסכמתם ואת רצונם במסיבה. שנתיים אחרי אומר אביו של ליאור, זאב ניב: "הייתי נותן את ברכתי לאירוע גם היום. המסיבה היתה פרוייקט שליאור התחיל לתכנן, ולכן ההחלטה לערוך את המסיבה לאחר מותו נראית לי דרך ראויה להנצחה. ליאור עבד קשה למען המסיבה הזאת, ומישהו היה צריך להוציא אותה אל הפועל. אנשים אמרו שזוהי דרך להמשיך את פועלו. אנחנו הגענו לשם לפני שהמסיבה התחילה, כדי לתת את ברכתנו. להשתתף במסיבה היה לנו קשה גם היום". "לחלק מהחברים והסביבה הקרובה זה צרם, וזה מובן", ממשיכה אינגבר. "מסיבה היא משהו שמתקשר עם שמחה, ולא עם אבל. זאת לא הדרך הכי שגרתית להיפרד מחבר. אבל, מבחינתנו זאת לא היתה אמירה של פרידה. רצינו להגיד לו, ´אנחנו נמשיך לחיות אותך´. בזמן המסיבה היינו כולנו בסערת רגשות. המשפחה היתה אתנו בזה לאורך כל הדרך, וזה היה התנאי הבסיסי לקיים אותה. אני הרגשתי שעשינו נכון. לי זה עזר, כי הרגשתי שהוא היה איתי באותו הלילה. אחרי חודשים שהלכנו עם הראש באדמה, בלי לדעת איך ממשיכים הלאה, יכולנו להרים את הראש לערב אחד". המסרים של יעל: יעל מיבר נפצעה באורח אנוש בפיגוע ירי בשטחים ב-1 בינואר 1998. שבוע לאחר מכן נפטרה מפצעיה, והיא בת 25. לפני כחודש פורסם, בהוצאת "מחברות לספרות", ספרה של אמה, נעמי, הנושא את השם "חיי מבוססים על סיפור אמיתי". הספר משלב מסרים שהעבירה יעל מיבר לאחר מותה לאמה. אלו מתווספים לקטעי מכתבים של יעל מיבר, סיפור פציעתה האנושה והמאבק על חייה, וקורות אמה בשנים שלאחר מכן. "באחד הבקרים", נכתב בפרק הראשון של הספר, "לבד בבית, אחרי שלקחתי את בועזי לבית הספר, נטלתי עט ונייר וישבתי בסטודיו שלי. עצמתי את עיני ולאחר זמן מה התחילה היד לזוז קדימה, כמו בעווית קטנה. ´טוב, אז יש לי עווית, אז מה?´ – חשבתי, בוחנת את התוצאות, אבל המשכתי להחזיק בעט עוד כשעה, במצב של מעין שינה". "...למחרת לקחתי את העט", ממשיכה מיבר, "ושלחתי את עצמי לישון מעל לנייר. כמעט מיד התחיל העט לעגל עיגולים, ובו זמנית להזיז את היד שמאלה, כמו צורת כתיבה בעברית. לאחר כמה שורות כאלה של תלתלים מימין לשמאל, אזרתי אומץ ושאלתי: ´מי זה פה איתי? זו את, יעלי?´ היד זזה לאט. אני ישנה ומניחה למישהו אחר את ידי. ´זה היה השם שלי – יעל מיבר´, הגיעה התשובה. היד ממשיכה לזוז: דם דם דם, צחקתי אל פני המוות´. - ´את רוצה לכתוב אתי, יעלי?´ - ´אם את רוצה´. -------------------------------------------------------------------------------- "הידיעה שיש קיום אחרי המוות מאד מרגיעה" -------------------------------------------------------------------------------- מיבר מסבירה, כי "הרצון להנציח נובע מהחסר הנוראי שפתאום צריך למלא אותו במשהו. פתאום, מה שהיה לך כל כך בטוח איננו. כיוון שליעלי היתה משאלה כמוסה, לכתוב, הפעולה האינסטינקטיבית הראשונה היתה לבקש מחברים שלה מכתבים. בדרך הזאת ניסיתי בהתחלה לאסוף את השאריות שלה. יצאתי למסע חיפושים אחרי יעלי. את קובץ המכתבים שלחתי לשלוש הוצאות ספרים שונות, שדחו אותו. אחר כך ניסיתי לכתוב במקומה. להיכנס לנעליים שלה. זה לא הצליח. אז הבנתי שאני צריכה לכתוב את הסיפור שלי, ולשבץ בתוכו את הדברים של יעלי. ההפתעה הגדולה היתה שבתוך תהליך הכתיבה הפכתי מדיום שלה. אז, שיבצתי בטקסט גם את ההפתעה הזאת. ככה יכולתי לקבץ גם דברים שהעברתי מהצד השני – וזה הספר". מיבר בהחלט מאמינה, כי הדרך לתיקשור עם בני משפחה שמתו יכולה להיות נחלתם של רבים. "הידיעה שיש קיום אחרי המוות מאד מרגיעה עבור כל אחד שעבר טראומה של פרידה מאדם קרוב", היא אומרת. "זה לא יכול לבוא במקום החסר הפיזי, אבל עצם הידיעה היא נפלאה, והיא נותנת המון כוח. אני מאמינה שכל מי שמוכן לקבל את האמת הזאת יכול, באיזשהו שלב ובאיזושהי צורה – לתקשר, להיות כלי לבנאדם שעבר מהעולם. אחרי הכל, המוות הוא נתון שכל אחד מאתנו חייב להתמודד עמו באיזשהו שלב".
