Torn Identity
New member
כמה עוד אפשר?
אז, כן, כרגיל זו תהיה הודעה מבולבלת שתלך לאיבוד באמצע, אבל יאללה, בא לשפוך, ונמאס לחשוב מה כולם חושבים ויחשבו וישפטו, וזה פורום, וזו זכותי, ולא בא למישו לקרוא אז שלא - בבקשה. כן, אז אני לא עושה כלום כבר 3 חודשים. לא עובד, לא לומד, לא צבא, לא כלום. ולא רואה את המצב משתנה. ולא, אני לא עצלן ואני לא מטומטם. ואין לי עצבים שיבואו ויגידו לי לקחת את עצמי בידיים, כי וואלה, לא בא לי לקחת את עצמי בידיים ולא בא לי שיטיפו לי מוסר כל הזמן. כן, כולם עוברים דברים, אבל כל אחד מתמודד (או שלא) איתם אחרת וכל אחד מקבל אותם אחרת. זה שמישהו אחד יכול להתגבר על פרידה בשבוע למשל ואחד שנה לא עוזרת לו, לא אומרת שמשהו דפוק בשני. אולי בעצם הראשון פחות רגיש והוא הדפוק? הא? כן, אז עברו ועדיין עוברים עלי ה-8 חודשים הכי מגעילים בחיים שלי. ובאמת, באמת, שכבר אין לי חשק לחיות. ולא, אני לא רוצה שמישהו יקרא את זה וידווח למנא"ש שיש פה סכנת התאבדות, כי אין פה. עברתי את השלב הזה. אני לא אשקר, אין יום שאני לא חושב כמה למות היה נחמד וחביב, אבל לא ברמה הפרקטית של ללכת ולעשות את זה. למה? באמת שלא יודע. אני מניח שהאמת היא פחד. כי גם ב"נסיונות" (המאד צולעים) שלי, זה פשוט הפחיד אותי מידי, הכאב. לא אוהב כאב. וגם לא אחשוב על לקחת משו או כל דבר אחר, כי יפחיד אותי מידי לדעת שאני הולך לישון ולא קם, או משו. לא כי אני פוחד למות, לא כי אני אוהב את החיים או שיש לי תקווה, אלא כי מפחיד אותי יותר הלא נודע. אם יש משהו שאני שונא זה חוסר וודאות, והמוות הוא דיי החוסר וודאות הכי גדול שקיים, אז לא מתאים לי. אבל זהו, למעט זה בערך, אין שום דבר שמחזיק אותי כאן. פעם זו הייתה טלויזיה, היום אני מתבייש לומר את זה. היה לי חתול שאהבתי, איננו. סבא ז"ל נפטר ולא יודע, אני לא יושב ובוכה על זה כל יום כל היום, אבל זה כל הזמן מבעבע בי גם איפשהו ועושה לי רע. עברתי שינויים ונאלצתי להתמודד עם דברים שהעדפתי שלא, הייתי מעדיף נראה לי לשקר לעצמי לנצח, לא יודע, אולי היה קל יותר ככה. אבל אני לא חושב שהייתי מוכן לכל מה שעבר עלי, לא מוכן לכל מה שעדיין עובר עלי ולא מוכן לכל הרגשות האלו. איכ, רגשות. לב יכול להשבר פעם, פעמיים, אבל די, כבר שלוש? כאילו, מה? ואני לא בנאדם שנפתח בקלות. בטח שלא מתאהב או מפתח רגש. אז כל פעם לחוות את השיברון הזה מחדש, זה פשוט הורג. אבל לפחות כשיש משהו טוב, קצת, זה בערך הדבר היחיד שגורם לי לחייך. לצפות למשהו. ואז כל פעם מחדש - נשבר. ואני כבר לא באמת מעניין אותי להיות שחקן בהוליווד. ואני כבר לא אוהב את ההורים שלי ולאט לאט, ברוך השם, פחות ופחות אכפת לי כבר לאכזב אותם. אני רק מקווה שלא יזרקו אותי מהבית, כי אז אני מניח שאני באמת אהיה כמו הבדיחות האלו בטלויזיה שהלכו ודפקו את החיים או משו והתגלגלו ברחובות. וכן, כבר 3 חודשים עם פסיכולוגית ואני לא מרגיש שהיא עוזרת לי יותר מידי אם בכלל, לא משנה כמה אני נפתח אליה יותר ויותר ולאט לאט מצליח לספר עוד ועוד, לא עוזר. וגם איתה לא הכי נוח לי. וגם לבוא אליה זה כמו איזה עוד משקל ומטען שאני בכלל לא רוצה, אלא הולך כי אני חייב בגלל ההורים. אבל, היי, היא פסיכולוגית, היא אמורה לעזור לי לפתור את כל הצרות שלי ולשפר את המצב שלי, אז למה. לעזאזל. זה. לא. קורה?! אבל הכי יפה, שאם כל זמן, אני נורא אוהב להיות שם בשביל אנשים. ולתמוך בהם. וזה משכיח קצת את הצרות שלי. אבל אח"כ כשאני צריך את זה מאחרים, הם לא שם. ותמיד אני אצליח להרגיש לא חשוב, ומציק, ונדבק... ולרוב גם אני זה שנפגע. ועוד יתנצל אח"כ. ונשבר לי מבני אדם. מכולם. ועם כל זה לא הספיק לי, אז כבר 4-5 שנים בערך שיש לי בעיות עם עצמי של דימוי עצמי וביטחון עצמי, ולא משנה מה יגידו, זה לא ישנה. לא נוח לי בגוף שלי, לא נוח לי בעור שלי, ואני לא חושב שזה אי פעם ישתנה. פעם היה לי גם יותר כוח רצון, וגם אז לא הייתי מרוצה, אז מאז שאבדתי אותו ואני רק הולך ו... משתנה, בוא נגיד, אני מרגיש יותר רע מיום ליום. ואני עושה דברים שאני מתחרט עליהם כל הזמן. ואני יודע שאני עושה ואתם שאני אתחרט. ואני יודע שיפגעו בי. ואני נפגע. ואני כבר סולד ונגעל מעצמי. אני מרגיש מלוכלכך ומגעיל. ובא לי להתקלח כל הזמן, לשטוף את הזוהמה הזו ממני, אבל אין, זה לא ירד במים... זה לא ירד בכלל. אין מה לעשות. זה אני, זבל. איכ.
אז, כן, כרגיל זו תהיה הודעה מבולבלת שתלך לאיבוד באמצע, אבל יאללה, בא לשפוך, ונמאס לחשוב מה כולם חושבים ויחשבו וישפטו, וזה פורום, וזו זכותי, ולא בא למישו לקרוא אז שלא - בבקשה. כן, אז אני לא עושה כלום כבר 3 חודשים. לא עובד, לא לומד, לא צבא, לא כלום. ולא רואה את המצב משתנה. ולא, אני לא עצלן ואני לא מטומטם. ואין לי עצבים שיבואו ויגידו לי לקחת את עצמי בידיים, כי וואלה, לא בא לי לקחת את עצמי בידיים ולא בא לי שיטיפו לי מוסר כל הזמן. כן, כולם עוברים דברים, אבל כל אחד מתמודד (או שלא) איתם אחרת וכל אחד מקבל אותם אחרת. זה שמישהו אחד יכול להתגבר על פרידה בשבוע למשל ואחד שנה לא עוזרת לו, לא אומרת שמשהו דפוק בשני. אולי בעצם הראשון פחות רגיש והוא הדפוק? הא? כן, אז עברו ועדיין עוברים עלי ה-8 חודשים הכי מגעילים בחיים שלי. ובאמת, באמת, שכבר אין לי חשק לחיות. ולא, אני לא רוצה שמישהו יקרא את זה וידווח למנא"ש שיש פה סכנת התאבדות, כי אין פה. עברתי את השלב הזה. אני לא אשקר, אין יום שאני לא חושב כמה למות היה נחמד וחביב, אבל לא ברמה הפרקטית של ללכת ולעשות את זה. למה? באמת שלא יודע. אני מניח שהאמת היא פחד. כי גם ב"נסיונות" (המאד צולעים) שלי, זה פשוט הפחיד אותי מידי, הכאב. לא אוהב כאב. וגם לא אחשוב על לקחת משו או כל דבר אחר, כי יפחיד אותי מידי לדעת שאני הולך לישון ולא קם, או משו. לא כי אני פוחד למות, לא כי אני אוהב את החיים או שיש לי תקווה, אלא כי מפחיד אותי יותר הלא נודע. אם יש משהו שאני שונא זה חוסר וודאות, והמוות הוא דיי החוסר וודאות הכי גדול שקיים, אז לא מתאים לי. אבל זהו, למעט זה בערך, אין שום דבר שמחזיק אותי כאן. פעם זו הייתה טלויזיה, היום אני מתבייש לומר את זה. היה לי חתול שאהבתי, איננו. סבא ז"ל נפטר ולא יודע, אני לא יושב ובוכה על זה כל יום כל היום, אבל זה כל הזמן מבעבע בי גם איפשהו ועושה לי רע. עברתי שינויים ונאלצתי להתמודד עם דברים שהעדפתי שלא, הייתי מעדיף נראה לי לשקר לעצמי לנצח, לא יודע, אולי היה קל יותר ככה. אבל אני לא חושב שהייתי מוכן לכל מה שעבר עלי, לא מוכן לכל מה שעדיין עובר עלי ולא מוכן לכל הרגשות האלו. איכ, רגשות. לב יכול להשבר פעם, פעמיים, אבל די, כבר שלוש? כאילו, מה? ואני לא בנאדם שנפתח בקלות. בטח שלא מתאהב או מפתח רגש. אז כל פעם לחוות את השיברון הזה מחדש, זה פשוט הורג. אבל לפחות כשיש משהו טוב, קצת, זה בערך הדבר היחיד שגורם לי לחייך. לצפות למשהו. ואז כל פעם מחדש - נשבר. ואני כבר לא באמת מעניין אותי להיות שחקן בהוליווד. ואני כבר לא אוהב את ההורים שלי ולאט לאט, ברוך השם, פחות ופחות אכפת לי כבר לאכזב אותם. אני רק מקווה שלא יזרקו אותי מהבית, כי אז אני מניח שאני באמת אהיה כמו הבדיחות האלו בטלויזיה שהלכו ודפקו את החיים או משו והתגלגלו ברחובות. וכן, כבר 3 חודשים עם פסיכולוגית ואני לא מרגיש שהיא עוזרת לי יותר מידי אם בכלל, לא משנה כמה אני נפתח אליה יותר ויותר ולאט לאט מצליח לספר עוד ועוד, לא עוזר. וגם איתה לא הכי נוח לי. וגם לבוא אליה זה כמו איזה עוד משקל ומטען שאני בכלל לא רוצה, אלא הולך כי אני חייב בגלל ההורים. אבל, היי, היא פסיכולוגית, היא אמורה לעזור לי לפתור את כל הצרות שלי ולשפר את המצב שלי, אז למה. לעזאזל. זה. לא. קורה?! אבל הכי יפה, שאם כל זמן, אני נורא אוהב להיות שם בשביל אנשים. ולתמוך בהם. וזה משכיח קצת את הצרות שלי. אבל אח"כ כשאני צריך את זה מאחרים, הם לא שם. ותמיד אני אצליח להרגיש לא חשוב, ומציק, ונדבק... ולרוב גם אני זה שנפגע. ועוד יתנצל אח"כ. ונשבר לי מבני אדם. מכולם. ועם כל זה לא הספיק לי, אז כבר 4-5 שנים בערך שיש לי בעיות עם עצמי של דימוי עצמי וביטחון עצמי, ולא משנה מה יגידו, זה לא ישנה. לא נוח לי בגוף שלי, לא נוח לי בעור שלי, ואני לא חושב שזה אי פעם ישתנה. פעם היה לי גם יותר כוח רצון, וגם אז לא הייתי מרוצה, אז מאז שאבדתי אותו ואני רק הולך ו... משתנה, בוא נגיד, אני מרגיש יותר רע מיום ליום. ואני עושה דברים שאני מתחרט עליהם כל הזמן. ואני יודע שאני עושה ואתם שאני אתחרט. ואני יודע שיפגעו בי. ואני נפגע. ואני כבר סולד ונגעל מעצמי. אני מרגיש מלוכלכך ומגעיל. ובא לי להתקלח כל הזמן, לשטוף את הזוהמה הזו ממני, אבל אין, זה לא ירד במים... זה לא ירד בכלל. אין מה לעשות. זה אני, זבל. איכ.