כמה קשה לחיות את גהנום חיי
אני כותבת ולא יודעת אם זה בכלל יעזור מרגישה לבד בעולם, במחשבות, בעלבונות, ברגשות הסוערות ובחיי הגהנום שמתמודדת לבד בעולם בלי שאף אדם יודע איך לעזור מקבלת כל הזמן רק שפיטות ואי הבנה ובסוף כן מבינים, זורקים אל האחר ולא יודעים איך לעזור. איבדתי את האמון באנשי מקצוע, מאוד פוגעים בי, כעוסה, לעיתים בוכייה על מר גורלי שנמצאת בעולם שכולו שחור והדכאון הקשה היא הבעיה המשנית לבעיה הראשית הקשה שאין לה פתרון אלא טראומה קשה ולא ניתן לעזור ואפילו לא בתרופות. מרגישה את הצורך כל כך למות ולא לסבול, מבינה שהחיים רק מעייפים אותי והורסים את גופי ואת נפשי מכל הבחינות והכל קורס ואין פתרון לצאת מהעולם הכל כך בודד, עצוב, כואב, מייסר והורג וזה רק שאלה של זמן. אין מה לחשוש, לא מתכוונת כרגע, רוצה רק לפרוק, מרגישה מוצפת ואין עם מי לדבר, לפוגג קצת את הקושי "לחיות" בצורה שכל רגע את צריכה למות כדי לא להתייסר גופנית ונפשית כל כך קשה אין דרך מוצא\ השער נעול, התריסים סגורים בצורה הרמטית ומחניקה, המחנק בנשימה, בגרון, בראש שמלוות במגרנות קשות ויודעת שאין דרך לעזור. הכל כבר ניסיתי ושום דבר לא עובד וניסיתי המון, שיחות, טיפולים שונים, תרופות רבות שרק גרמו לי לחוש יותר גרוע ולכן השלט כל הזמן במוחי לכי על זה, אין זמן להשאר כך, זה רק הורג ובטח לא מחשל. מחכה רק לאיזו תשובה, אבל היא לא תפתור בטוח את הבעיה, אבל רוצה לחכות לזה מסיבה כלשהי, אבל אין מה להשאר בחיים. מרגישה שאני והעולם לא שייכים זה לזה, גם אנשי מקצוע ורק גורמים לי למפחי נפש קשים יותר ובטח שאין להזמין משטרה כי היא לא יכולה לעזור וגם היתה מעורבת, אל תתנו לי לא לכתוב (אין צורך משטרה) עד שאקבל תשובה לבעיה כי חשוב לי לדעת אך היא בוודאי לא תפתור את הבעיה. תאפשרו לי לכתוב בלי לפחד שהבובות לא יבואו כי זה מיותר והם לא יכולים לעשות כלום וגם היו אצלי. חייבת לפרוק חנוק לי מאוד ומגרנות קשות, מרגישה את המוות קרב ובא שבו אנוח מנוחה שלמה, בלי סבל, בלי ייסורים,, בלי כאב ובלי שיפוטיות ועלבונות. מרגישה חשופה כל כך ליד אנשים, למרות שנמצאת כל הזמן בבית, למעט למקרים בודדים לקבלת עזרה בבית חולים, אבל עכשיו כבר מבינה שזה מיותר ומעייף ולא מועיל. ממש קשה להשאר במציאות עגומה שכזו ובטח שאין משמעות לחיים, שקודם היו במקצת אבל נפלתי לתהום וממנה אין דרך חזרה. הכל הרוס, קרוס, מייסר וכואב. הכאבים והמוגבלות הפיזית הקשה והמצב הנפשי המורכב לא מניחים לי. חשה כמו באוניה, שטה בים סוער ומתנדנדת על גלים סוערים וגבוהים מאוד ונסחפת אל התהום, אין מציל ואין משהו שיכול לעזור. עייפה משגרה מייסרת ומתישה ובלי שמשהו יכול לעזור. יגעתי ולא מצאתי ולכן לא מאמינה יותר וגם אנשי מקצוע, נתנו לי להבין זאת כי הם בעצמם לא יודעים לעזור ומפרשים אותי אחרת וגם שלבסוף קצת מבינים, לא יודעים מה לעשות. וגם לא רוצה אותם, משלימה עם מהר גורלי אולי סיימתי את השליחות בעולם ונשבר כבר מהכול.
אני כותבת ולא יודעת אם זה בכלל יעזור מרגישה לבד בעולם, במחשבות, בעלבונות, ברגשות הסוערות ובחיי הגהנום שמתמודדת לבד בעולם בלי שאף אדם יודע איך לעזור מקבלת כל הזמן רק שפיטות ואי הבנה ובסוף כן מבינים, זורקים אל האחר ולא יודעים איך לעזור. איבדתי את האמון באנשי מקצוע, מאוד פוגעים בי, כעוסה, לעיתים בוכייה על מר גורלי שנמצאת בעולם שכולו שחור והדכאון הקשה היא הבעיה המשנית לבעיה הראשית הקשה שאין לה פתרון אלא טראומה קשה ולא ניתן לעזור ואפילו לא בתרופות. מרגישה את הצורך כל כך למות ולא לסבול, מבינה שהחיים רק מעייפים אותי והורסים את גופי ואת נפשי מכל הבחינות והכל קורס ואין פתרון לצאת מהעולם הכל כך בודד, עצוב, כואב, מייסר והורג וזה רק שאלה של זמן. אין מה לחשוש, לא מתכוונת כרגע, רוצה רק לפרוק, מרגישה מוצפת ואין עם מי לדבר, לפוגג קצת את הקושי "לחיות" בצורה שכל רגע את צריכה למות כדי לא להתייסר גופנית ונפשית כל כך קשה אין דרך מוצא\ השער נעול, התריסים סגורים בצורה הרמטית ומחניקה, המחנק בנשימה, בגרון, בראש שמלוות במגרנות קשות ויודעת שאין דרך לעזור. הכל כבר ניסיתי ושום דבר לא עובד וניסיתי המון, שיחות, טיפולים שונים, תרופות רבות שרק גרמו לי לחוש יותר גרוע ולכן השלט כל הזמן במוחי לכי על זה, אין זמן להשאר כך, זה רק הורג ובטח לא מחשל. מחכה רק לאיזו תשובה, אבל היא לא תפתור בטוח את הבעיה, אבל רוצה לחכות לזה מסיבה כלשהי, אבל אין מה להשאר בחיים. מרגישה שאני והעולם לא שייכים זה לזה, גם אנשי מקצוע ורק גורמים לי למפחי נפש קשים יותר ובטח שאין להזמין משטרה כי היא לא יכולה לעזור וגם היתה מעורבת, אל תתנו לי לא לכתוב (אין צורך משטרה) עד שאקבל תשובה לבעיה כי חשוב לי לדעת אך היא בוודאי לא תפתור את הבעיה. תאפשרו לי לכתוב בלי לפחד שהבובות לא יבואו כי זה מיותר והם לא יכולים לעשות כלום וגם היו אצלי. חייבת לפרוק חנוק לי מאוד ומגרנות קשות, מרגישה את המוות קרב ובא שבו אנוח מנוחה שלמה, בלי סבל, בלי ייסורים,, בלי כאב ובלי שיפוטיות ועלבונות. מרגישה חשופה כל כך ליד אנשים, למרות שנמצאת כל הזמן בבית, למעט למקרים בודדים לקבלת עזרה בבית חולים, אבל עכשיו כבר מבינה שזה מיותר ומעייף ולא מועיל. ממש קשה להשאר במציאות עגומה שכזו ובטח שאין משמעות לחיים, שקודם היו במקצת אבל נפלתי לתהום וממנה אין דרך חזרה. הכל הרוס, קרוס, מייסר וכואב. הכאבים והמוגבלות הפיזית הקשה והמצב הנפשי המורכב לא מניחים לי. חשה כמו באוניה, שטה בים סוער ומתנדנדת על גלים סוערים וגבוהים מאוד ונסחפת אל התהום, אין מציל ואין משהו שיכול לעזור. עייפה משגרה מייסרת ומתישה ובלי שמשהו יכול לעזור. יגעתי ולא מצאתי ולכן לא מאמינה יותר וגם אנשי מקצוע, נתנו לי להבין זאת כי הם בעצמם לא יודעים לעזור ומפרשים אותי אחרת וגם שלבסוף קצת מבינים, לא יודעים מה לעשות. וגם לא רוצה אותם, משלימה עם מהר גורלי אולי סיימתי את השליחות בעולם ונשבר כבר מהכול.
