כמה קשה לי היום הזה
כשנגמרו החיים איתם, התחילו החיים בלעדיהם, וכבר מאתמול לא מפסיקה לבכות, הגרון שלי שורף, אני מותשת אבל לא מסוגלת לישון. ויש את הפצע הזה שמדמם לי ונפתח על כל ידיעה של מוות. ואחותי לא שייכת ליום הזכרון הממלכתי של הבחורות והבחורים שמתו במלחמות ובפעולות איבה, אבל כל מילה ומשפט שאני שומעת או קוראת, כאן ובפורומים אחרים, בטלויזיה או ברדיו, ישר מחזירים אותי לרגעים הנוראיים של הבשורה, של נפילות המתח שבאו אחרי שכולם התפזרו, לימי השיקום הנפשי שהתחילו אצלי אחרי החודש הראשון. וחושבת גם על עידן, שלמד איתי באותה כיתה ביסודי והייתי מאוהבת בו, והוא נהרג באסון המסוקים. וחושבת על אורי, שנהרג במוצב בלבנון מפגיעת טיל בסמוך לראש השנה לפני ארבע וחצי שנים ועל קובי שנהרג בתאונת אימונים לפני שלוש שנים. וחושבת גם על החברה שלי ענת שנפטרה לפני חמש שנים, וכל הפרצופים והשמות מתרוצצים לי בראש כמו במחול פסיכודאלי. וחמש השמות האלה הם חלקיק מרשימה ארוכה וכואבת, כזו כמות של עצב קולקטיבי זה משהו שאי אפשר להכיל, כל הזמן הדמעות האלה, בלי להרגיש, נוחתות לי על הלחיים. פרצי בכי שוב ושוב... יהי זכרם וזכרן ברוך
רויטל.
כשנגמרו החיים איתם, התחילו החיים בלעדיהם, וכבר מאתמול לא מפסיקה לבכות, הגרון שלי שורף, אני מותשת אבל לא מסוגלת לישון. ויש את הפצע הזה שמדמם לי ונפתח על כל ידיעה של מוות. ואחותי לא שייכת ליום הזכרון הממלכתי של הבחורות והבחורים שמתו במלחמות ובפעולות איבה, אבל כל מילה ומשפט שאני שומעת או קוראת, כאן ובפורומים אחרים, בטלויזיה או ברדיו, ישר מחזירים אותי לרגעים הנוראיים של הבשורה, של נפילות המתח שבאו אחרי שכולם התפזרו, לימי השיקום הנפשי שהתחילו אצלי אחרי החודש הראשון. וחושבת גם על עידן, שלמד איתי באותה כיתה ביסודי והייתי מאוהבת בו, והוא נהרג באסון המסוקים. וחושבת על אורי, שנהרג במוצב בלבנון מפגיעת טיל בסמוך לראש השנה לפני ארבע וחצי שנים ועל קובי שנהרג בתאונת אימונים לפני שלוש שנים. וחושבת גם על החברה שלי ענת שנפטרה לפני חמש שנים, וכל הפרצופים והשמות מתרוצצים לי בראש כמו במחול פסיכודאלי. וחמש השמות האלה הם חלקיק מרשימה ארוכה וכואבת, כזו כמות של עצב קולקטיבי זה משהו שאי אפשר להכיל, כל הזמן הדמעות האלה, בלי להרגיש, נוחתות לי על הלחיים. פרצי בכי שוב ושוב... יהי זכרם וזכרן ברוך
