התקוה למיואשים - לפרשת וישב
בס"ד בפרשת וישב מספרת התורה שאחי יוסף באו ליעקב אביהם לאחר שמכרו את יוסף, וסיפרו לו שיוסף בנו מת, וגם הביאו לו הוכחה על כך. כשיעקב אבינו שמע בשורה רעה זו, נאמר שם: "ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים. ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם וגו'". (בראשית פרק ל"ז, פסוקים ל"ד – ל"ה). צריכים להבין מה הטעם שיעקב אבינו מיאן להתנחם, למרות שכל בניו ובנותיו ניסו לנחמו? מבאר רש"י שהטעם הוא משום ש"אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזרה שישתכח מן הלב ולא על החי". מדוע באמת אין אדם מקבל תנחומין על החי אם חושב שהוא כבר מת? נראה שיתכן לבאר הענין בדרך פנימית: ידוע שהמונח "חי" או "מת" ברובד העיקרי שלו אין הכוונה לחיים ומיתה גופניים כפי שאנו רגילים להשתמש במונחים אלו. חז"ל אומרים במסכת ברכות (דף י,ח) שצדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים ורשעים אפילו בחייהם קרויים מתים. מדוע זה כך? משום שעיקר החיות של האדם זו החיות הרוחנית, דהיינו החלק הנשמתי שבו ולא הגוף. לכן החיים הגופניים, ערכם מועט מאד לגבי ערך החיים הרוחניים. כל עוד האדם קשור לנשמתו – לבוראו, הוא נקרא "חי", וזאת גם לאחר שגופו כבר שב לעפר. אבל ברגע שאדם, השם יצילנו, מאבד את הקשר לבוראו, בזה הוא נכרת ממקור החיים ונחשב כמת, וזאת אפילו אם גופו הפיזי עדיין חי. לפי זה ניתן לומר שאם אדם נחשב כחי, דהיינו שניצוץ של שכינה – נשמה, שורה בקרבו, אלא שמרוב הירידות שעברו עליו, מתוך מצבו הקשה והשפלות האופפת אותו, הוא חושב שהוא כבר מת ואין לו יותר תקוה לקום לחיים – לחיי הרוח – לדבקות בבורא העולם ובתורתו. אזי ידע נאמנה שמובטח לי שבסופו של דבר הוא ישוב לאיתנו, והחיות הרוחנית תשוב להרוות אותו, שכן עצם זה שיש לו צער על ריחוקו מהבורא, זה כבר סימן שרוח השם עדיין שורה בקרבו, ועתיד אותו ניצוץ אלוקי להחיותו ולהעלותו. את זה רמזו לנו חז"ל באומרם שאין אדם מקבל תנחומין על החי שסבור שמת, כי אם האדם סובר שהוא כבר מת מבחינה רוחנית, ומעונין הוא לקבל תנחומים על ניתוקו מהבורא וירידתו הרוחנית, כלומר, להשלים עם המצב שלו ולקבל מצב זה כעובדה שלא ניתנת לשינוי (כמו שמנחמים אדם, שלא עלינו, שנפטר לו קרוב משפחה, שמנסים להביאו למצב שישלים עם גזירת הפרידה מאותו קרוב ולא יצטער עליה). אז באים חז"ל ומבטיחים שלא ניתן לקבל תנחומין על מצב זה, לא ניתן להשלים עם מצב זה ולחיות איתו לתמיד – אין אפשרות לקבל תנחומין על החי שרק חושב שהוא מת. כי הנשמה שבקרבו תדפוק על לבו ותתחנן שוב ושוב: "פתחי לי אחותי רעיתי", עד שהפתח סוף סוף יפתח ואור הבורא יתברך יחדור ללבו וימלאנו, ואז העוז והחדוה ישובו למלא אותו, והחשק והרצון יסחפו אותו שוב לעבודת השם מהנה ומרוממת, ואפילו בדרגה יותר גבוהה ממה שהיה לו לפני ירידתו. זהו גם הענין של חנוכה: הנר מרמז לנו על הניצוץ הנשמתי שבאדם שמאיר בתוך חשכת הלב, ויש הרבה מה להאריך בזה. כל טוב וחנוכה מאיר לכולנו!
