כמה שאני מתגעגעת....
אני מזמן לא כתבתי בפורום, פשוט לא מצאתי מילים מנחמות, היה לי קשה מאד להגיב על מה שקראתי. אבל מזדהה עם כל מילה שנכתבה כאן. אני נמצאת במצוקה כבר די הרבה זמן. אני נורא התגעגעתי לבני. כל מה שאני אגיד כל אחד פה מבין ועבר על בשרו. אין הרבה מה לעשות עם זה, אבל אני כותבת וזהו. יש לי רגשי אשמה כלפי בתי דניאל. אני הפכתי לאמא עצובה, לאמא רעה. אני לא מוצאת כוחות לטפל בה כמו שמגיע לה. כל הזמו אני משווה בינה לבין גיל, ואף פעם היא לא יוצאת טובה ממנו. ולא נראה לי שזה אפשרי בכלל, רק בגלל שהוא לא כאן. יש לי רגשי אשמה כלפי בעלי, שכל כך אוהב אותי, ואני לא מוצאת כוחות להיענות לו, הוא דורש ממני לקום ולהתחיל לזוז ולהזיז את הדברים קדימה ושוב אני לא שם בשבילו. הוא כל כך בסדר, כל כך עוזר ומבין ואני כמו זומבי לא עוזרת, רק מקשה עליו. ולבסוף יש לי רגשי אשמה כלפי גיל, על כך שאני עדיין חיה, והוא לא, על כך שנפרדנו, והבטחתי לו שאמא תמיד תהיה אתו ולעולם, אבל לעולם לא תעזוב אותו מה שלא יהיה, על כך שתמיד כשפחד ממוות הבטחתי לו שימות כשיהיה זקן מאד עם הרבה נכדים ונינים ובעל זקן לבן.... ומה קיימתי? כלום. אני מקלה על עצמי בדמעות, באופן זמני זה עוזר. אבל כל יום נשאלת השאלה: מה עם הילד שלי? איפה הוא? אני מאד מאד מתגעגעת, הייתי נותנת את חיי תמורת חיוך אחד, חיבוק אחד, מבט אחד חטוף. כמו כול אחד ואחת פה... סליחה חברים על מה שכתבתי, אני יודעת, שזה לא עוזר לאף אחד, רק מקשה.
אני מזמן לא כתבתי בפורום, פשוט לא מצאתי מילים מנחמות, היה לי קשה מאד להגיב על מה שקראתי. אבל מזדהה עם כל מילה שנכתבה כאן. אני נמצאת במצוקה כבר די הרבה זמן. אני נורא התגעגעתי לבני. כל מה שאני אגיד כל אחד פה מבין ועבר על בשרו. אין הרבה מה לעשות עם זה, אבל אני כותבת וזהו. יש לי רגשי אשמה כלפי בתי דניאל. אני הפכתי לאמא עצובה, לאמא רעה. אני לא מוצאת כוחות לטפל בה כמו שמגיע לה. כל הזמו אני משווה בינה לבין גיל, ואף פעם היא לא יוצאת טובה ממנו. ולא נראה לי שזה אפשרי בכלל, רק בגלל שהוא לא כאן. יש לי רגשי אשמה כלפי בעלי, שכל כך אוהב אותי, ואני לא מוצאת כוחות להיענות לו, הוא דורש ממני לקום ולהתחיל לזוז ולהזיז את הדברים קדימה ושוב אני לא שם בשבילו. הוא כל כך בסדר, כל כך עוזר ומבין ואני כמו זומבי לא עוזרת, רק מקשה עליו. ולבסוף יש לי רגשי אשמה כלפי גיל, על כך שאני עדיין חיה, והוא לא, על כך שנפרדנו, והבטחתי לו שאמא תמיד תהיה אתו ולעולם, אבל לעולם לא תעזוב אותו מה שלא יהיה, על כך שתמיד כשפחד ממוות הבטחתי לו שימות כשיהיה זקן מאד עם הרבה נכדים ונינים ובעל זקן לבן.... ומה קיימתי? כלום. אני מקלה על עצמי בדמעות, באופן זמני זה עוזר. אבל כל יום נשאלת השאלה: מה עם הילד שלי? איפה הוא? אני מאד מאד מתגעגעת, הייתי נותנת את חיי תמורת חיוך אחד, חיבוק אחד, מבט אחד חטוף. כמו כול אחד ואחת פה... סליחה חברים על מה שכתבתי, אני יודעת, שזה לא עוזר לאף אחד, רק מקשה.