כמה תובנות.

ronnyw

New member
כמה תובנות.

רציתי לתאר בפניכם כמה תובנות אליהן הגעתי כמי שמלווה חולה כשלוש שנים. כל הדברים כבר עלו ונאמרו בצורה זו או אחרת על ידי קודמים לי, אבל בכל זאת – אנסה לרכזם ברשימה. · שקרו במצח נחושה, אם מדובר בטובת החולה או בשלוותו ( מה שנקרא על ידי ענתי "זירמו עם החולה"). אם הוא אומר שיש גנבים בבית – עשו עצמכם מגרשים אותם/מזמינים משטרה. אם הוא טוען שהשכנה גונבת ממנו – אמרו שתמיד נראתה לכם משונה.. אם רוצה ללכת הביתה (כשהוא בביתו), אמרו שרק ימתין עד שתעשו פיפי וכו'. מקווה שהכוונה ברורה. זה נורא קשה ומייסר בהתחלה. אני הייתי רק "חצי משקרת", הייתי באה מאוחר יותר לאמא ומנסה "להסביר" את השקר ומבלבלת אותה לגמרי וכו'. אבל מתחשלים ומשתכללים. ככה מונעים ויכוחים מרים וחסרי תכלית, תורמים להרגשתו הטובה של החולה, מונעים ממנו בילבול ומבוכה ועוד. · הומור. השתדלו לראות את המצחיק והמגוחך בסיטואציות השונות. כל חולה אלצהיימר יוצר סביבו - שלא במודע לצערי - אין סוף מצבים מצחיקים. צחקו. אל תרגישו רע מזה שאתם צוחקים. אתם לא "צוחקים עליהם", אתם צוחקים על הסיטואציות . ספרו לבני המשפחה שיצחקו גם הם. זה משחרר קצת את המועקה הנוראה הזו שיושבת לנו בבטן. (ובלי שום קשר – אם יש לכם יכולת להצחיק את החולה עצמו או לספר לו בדיחות/סיפורים משעשעים וכו' – אל תחסכו !! צחוק טוב שווה יותר ממאה כדורים !!). · אפוטרופסות (עניין שענתי נתקלה בו): אל תחכו אף רגע. השיגו אפורופסות ברגע שתוכלו הן על הגוף (לטיפולים רפואיים) והן על הכסף . החלק השני קשה מאוד נפשית – אולי יותר מהחלק הראשון. יש פה משום "ירושה בחיים", כניסה לענייני כספים שלהם הינה כעין הכרזה סופית שהם כבר לא אוטונומיים. אבל אין ברירה. יש סיפורים מזעזעים על מה שאנשים חולים עשו עם הכסף שלהם מתוך בלבול, או אמונה שבני המשפחה מנסים לרושש אותם, או אמון עיוור ומלא באדם חדש שנכנס לחייהם וכו'. התהליך עצמו לוקח כמה חודשים, אז אל תחכו !! (הגעתי לאורך המכתבים של ענתי, אז אעצור כאן.) אני תקווה שסייעתי - ולו במעט – לאלה שעדיין קשה להם "להיות רע". כי זה קשה !!
 

ענתי44

New member
על זה נאמר "מכל מלמדי השכלתי"../images/Emo140.gif

אני מקווה שבפורום הגודל לא קובע.... ואני מתכוונת לגודל הטקסט שכותבים. העיקר התובנות, ושלך פשוט נכונות וחכמות. לא תמיד קל לזרום עם החולה אבל האלטרנטיבה קשה יותר. זה לא שקר. זה מתן עזרה. הרי אנחנו קונים להם במחיר יקר תרופות, שלרוב לא מועילות ואין לנו האומץ להפסיק לתת להם מתוך תקווה שיעזור אז חישבו שהם זקוקים לתרופה נוספת. כזו שלא צריך אישור מיוחד בקופת חולים ואפילו לא עולה כסף. תרופה, שחובשת את הפצעים הנפשיים שמטרידים אותם.שמגרשת את המפלצות הדימיוניות שלהם. והמירשם הסודי? אל תתווכח איתם, זרום עם הדימיונות שלהם אפילו המעוותים ביותר, הסכם איתם ושקר להם כשהם זקוקים לשקר שיעזור להם להרדים את התפלצות בקירבם לכמה שעות. תרופת פלא אחרת, שהיא מחוללת ניסים היא הומור. זו תרופה שניתנת לאחד אבל עוזרת לשנים לכם ולחולה.כי כשאתה צוחק אתה נינוח יותר ואז אתה מרגיע את החולה. ואם ההומור הצליח לעבור את השיריון ולהצחיק אין דבר יותר משמח מלראות את יקירך צוחק. אני מצחיקה את אמא הרבה, וגם נותנת לה לשמוע הומור, כמו יצפאן או משחק מכור. לרוב היא לא מבינה את החידודים אבל כשצוחקים אז זה משפיע עליה טוב וגם היא צוחקת וכשהיא צוחקת אז קל יותר לקבל ממנה שיתוף פעולה, למשל לאכול, לקחת כדורים או ללבוש טיטול. בכלל תחפשו מה החולה אוהב ותתנו לו. למשל אמא אוהבת מוסיקה, ושאני מספרת לה סיפורי ילדים " הילדה איילת", "גילגולו של מעיל", דברים שפעם היא היתה מקריאה לנו, היא אוהבת שמסרקים אותה ומגרדים לה את הגב, חיבוקים ונשיקות, ושאני שואלת אותה כמה אני אוהבת אותה (" עד השמיים וחזרה") והכי היא אוהבת שאני, זייפנית נוראה, שרה לה. אז אני שמה פס על העולם ושרה לה בקול גם כשאני מובילה אותה ברחוב בכסא הגלגלים. וכשאני משנה את המילים זה מצחיק אותה. אז אם אתם רואים אשה דוחפת עגלת נכים ברחוב ושרה את כל שירי הפועל חיפה, זו לא משוגעת- זו אני! ועל החשיבות של אופוטרופסות נראה לי שכל המילים מיותרות.... ועוד משהו נוסף שחייבים לסגל ולי הוא קשה במיוחד. זה הטון הסמכותי וההחלטי. כי אפוטרופסות זה לא רק לחתום במקומו אלא לגלות בגרות נפשית ולהפוך את היוצרות ולהחליט בשבילו על פי מה שטוב עבורו למרות הקושי. כי גם כשאנחנו בוגרים ופורחים מהקן. מקימים לנו משפחה משלנו בונים את השם המקצועי שלנו ומתפקדים כבוגרים, כשאנחנו באים לבקר את ההורים הבריאים שלנו, אנחנו כאילו הופכים להיות שוב לרגע קטנים. מתפנקים ומתרפקים עליהם ואפילו ממשיכים במריבות ילדות לא פתורות. ופתאום אין את הפרבילגיה הזו צריך להיות הורה להורה, או הורה לבן זוג וזה קשה רגשית. אבל למען החולה צריכים להתעשת ולעשות את זה. משהו שאני לאט לאט מסגלת.
 
למעלה