"כמו ספינה רעועה בים סוער"

[Cinereous Vulture1]

"כמו ספינה רעועה בים סוער"

ככה אמרה לי היום משהי מאוד יקרה לי, כשיצרתי עמה קשר לאחר תקופה מאוד ארוכה של "תנומה".
עליות ירידות, עליות ירידות, עליות ירידות... והזמן לא עוצר. אני מזדקנת. הפחד הנורא הזה תמיד מעכב, חומת האש המפלצתית הזאת, השגרה כולאת והתלות בבית ובאימא הורסת כל חלקה קטנה וטובה.
אני מודעת לכל. אבל זה לא עוזר. מישהו יכול לכבות בשבילי את חומת האש? הצדיקה שאני אמורה להיות נמצאת מעבר לחומה הזאת, כנראה. אז מה אכפת לכם? תעזרו

יום אחד נדלקת אש בפנים, יש אורות של מוטיבציה ושמחה, מתחשק לי להאזין לשיעורי תורה, לקרוא מוסר, לשמור מצוות ולברך בכוונה, להתלהב באמונה בה', מתחשק לי לחדש קשרים עם חברות שחזרו בתשובה ועם נשים שהייתי איתן בקשר כשאני בעצמי הייתי בתהליך, מתחשק לי להחליף את החברה המרעילה בחברה מפרה ונקייה. להחליף את הסחבת בחיים שאני רוצה.
וכמה שבועות אחרי זה - כיבוי אורות.
הדיכאון חוזר, ואתו העצלות, השעמום, חוסר העניין וחוסר המעש.
האמת עדיין שם - היא תמיד שם - אבל בשלב כזה, היא כבר לא כל-כך מעניינת ואזלו כוחות הנפש מלדבוק בה.
הימים הארוכים והריקניים חוזרים, אותם אני ממלאת באוויר גס ורעיל של סביבה רקובה והזויה שמתיימרת להיות "מתקדמת" ומשתדלת להשפיע ולהרוס כל דבר שקשור ביהדות.
אז אני מתבוססת שם עד שייאורו בפנים אורות חדשים, ושוב - אתחיל לעשות בהשפעתם משהו.
אני עדיין באורות בזמן כתיבת הודעה זו, אבל אני יודעת שעוד מעט ייכבו.
איך מקיימים מצוות "ודבקת בה'" בצורה כזו? אני נולדתי בחברה הלא נכונה.

 

[קליט]

עלינו לעשות

כמיטב יכולתינו, לא יותר מזה. כדי לצאת מדיכאון חשוב לנהל סדר יום, ולתת לסביבה, הסביבה מחכה לחסד שלך ולחיוך שלך, גם מומלץ להודות ולהודות לה' בכל הזדמנות, יש ספרים וחוברות של הרב ארוש שליט"א שמבארים ומחזקים ענין זה, ואנשים רואים ישועות ככה, כל הנ"ל בנוסף להשתדלות הרפואית הנחוצה. בשורות טובות ניסים ונפלאות, אמן

 

[אופירA]

הפחד הנורא לא רק מעכב, הוא בעיקר משקר.

אני מצטרפת לדעת קודמי, שבדיכאון צריך לטפל רפואית.
ובנוסף, את עצמך צריכה לדעת, שמי שאת באמת זה הדמות שנמצאת באורות, בעלייה. זו המהות האמיתית שלך. זו את האמיתית.

הדמות שבחשיכה, בדיכאון, בעצלות - היא דמות שקרית, דמות כפויה, דמות במראה מעוותת. היא לא האמת האלוקית.
אל תזדהי איתה. אל תאמיני לה. חכי שהיא תתפנה. חכי בסבלנות לדמות האמיתית. דעי מה האמת, ודעי שאת דבקה בה בצורה הזו, שבה את יכולה את מה שאת יכולה.

אין להיוולד בטעות במקום לא נכון. המקום שבו נולדתי הוא המקום שרצה אלוקים שאיוולד. ההתמודדות שלי זה מה שאלוקים רוצה שאתמודד.
השקר הוא להאמין שזה לא נכון, לא רצון אלוקים, לא אמת.
והאמת היא לדעת שאני הדמות החיובית שבתוכי, וכל השאר הוא שקר והסתר פנים. ולחייך לעצמי בפנים, בשקט, בגלל ובזכות האמת הטובה הזו.

 

[Cinereous Vulture1]

ההשתדלות הרפואית

שכל-כך אוהבים להזכיר פה די יצאה לי מכל החורים. הייתי שם.
כמה אפשר להחליף כדורים נגד דיכאון (כי קודמים לא עוזרים) ?
משך 3 שנים בלעתי כמה סוגים של כדורים נגד דיכאון כשהתחלופות הן מדי תקופה, הרגשתי שהם לא עוזרים כמעט במאומה - אז זרקתי אותם (בלי להודיע לאף-אחד), כמו ש"זרקתי" את הפסיכיאטרית שאחראית לכל הבזבוז הזה מכל המדרגות. מ יודע, אולי הכדורים גרמו יותר נזק מאשר תועלת, דווקא? בעזרת ה' אני מקווה שלא. ואני לא רוצה להיות תלויה בכדורים.
אני לא רוצה לחזור לקחת עוד כדורים נגד דיכאון, לא רוצה! חייבת להימצא עזרה אחרת, אפקטיבית יותר ועקבית, לטווח ארוך; פתרון אחר.

מישהו אמר פעם שחזרה בתשובה היא החיבור של היהודי עם האמת הפנימית שלו, אבל מהי שלי? יש יותר מדי מסכות. היא קיימת איפשהו מתחת לכל השכבות, אצלי היא מכוסה בשדה מוקשים.
חזרה הביתה. ומי צריך להיות בבית כשהילדה רוצה לשוב? אבא. אך לפעמים הבית ריק ויש הרגשה שאבא לקח חופשה בלתי מוגבלת. אני רוצה לסמוך שהכל לטובה גם כשהוא "לא נמצא" בבית, אבל איך אפשר כשחוסר ביטחון נובע מכל תא בגופי? הוא מבקש ממני דבר אחד, אבל לא אפשר לי להיות מסוגלת לקיים זאת.

 

[אופירA]

היהדות אינה תרופה למחלות

ציטוט זה שמעתי מפי רב רציני ומוערך, והפנמתי אותו לתוך וורידיי.
מי שחולה צריך ללכת לרופא.
והרופא אינו אלוקים. הוא לא כל יכול. יש הרבה מחלות שבהם הרופא לא מצליח לרפא. אבל חובת ההשתדלות היא עלינו, כל עוד המחלה קיימת.
רפואה היא דבר שעלול להזיק, ויש לה מחיר כבד, ובכל זאת - זה תפקידנו, להשתדל ברפואה כל עוד סובלים ממחלה.

לשאלתך, כמה אפשר להחליף כדורים נגד דיכאון שלא עוזרים - מניסיוני הפרטי, הרבה מאוד שנים. 20 שנה! כמובן לא ברצף, כי בהחלט אי אפשר לנסות ברצף עשרות שנים. אבל תמיד המשכתי לנסות. וכל השנים הללו התמקדתי בטיפולים פסיכולוגיים ארוכים ורציניים, שתפקידם לשנות את החשיבה, והם אכן עושים את העבודה, אבל לאורך המון המון שנים. וזה גם לא מספיק, כי הטיפול משולב - תרופות ושיחות.
אז כל פעם ניסיתי שוב סוגי תרופות שונים. וב-6 השנים האחרונות אני זוכה לאיכות חיים כימית, בזכות כדורים שעוזרים. לא באופן מושלם, והיה צריך להחליף גם אותם, וההשפעה אינה מיידית בלשון המעטה. אבל כשזה מצליח החיים נראים בהחלט אחרת, עם חדווה.

פסיכיאטרים אינם אחראיים לרפואתנו. הם רק יכולים להשתדל לעזור לנו. לנסות להציע סוגי תרופות שונים. לקבל מאיתנו משוב ולהמשיך לנסות להציע.
יש לך טעות כשאת רואה בפסיכיאטרית אחראית למה שאת קוראת לו בזבוז, והוא בעצם ניסיונות ארוכים. זה חלק מהמבט והחשיבה הלא נכונים שיוצר הדיכאון. מעגל קסמים כזה.

אני יותר ממבינה את התסכול והרוגז, הרצון לפיתרון אפקטיבי לטווח ארוך. אבל את צריכה להבין שהקב"ה כל יכול, ואם לא נתן לרפואת הנפש רפואה כרצונך, אלא דווקא נתן סבל ממושך והכרח להיעזר ברפואה המוגבלת שיש - יש לו סיבה טובה לכך, של תיקון הנשמות וחטאי הדורות.
ברור שזה גורם לתחושות של איפה אבא שבשמיים? הבית ריק. אבל זהו בדיוק ההסתר שבהסתר הפנים הנורא. זהו בדיוק דור משיח שחז"ל לא רצו להיות בו. וגיבורי הכוח (את, אני) כן נמצאים בו ושורדים אותו בגבורה. התיקון הוא הערגה שאת מרגישה למי שאת באמת, הכיסופים להיות בבית. זה תיקון קשה מאוד, אבל את עוברת אותו.
המחלה הנפשית היא מסכה עבה מאוד והסתר פנים נורא. לכן חשוב שתהיי סבלנית ושלא תכעסי על עצמך. ושתצעקי לאלוקים בעקבות הסבל הקשה.
ושתדעי לפחות שאת לא לבד בתחושות הקשות האלה שאלוקים לא בבית, ושלא מרגישים שהכל לטובה אלא ההיפך הגמור. דיכאון גורם להרגיש בדיוק כך, ואת לא רעה בגלל ההרגשות האלה, אלא סובלת מהן.
הקב"ה לא מבקש ממך לקיים מה שאת לא מסוגלת. ממש לא.
עצה חשובה וטובה שקיבלתי בחיים היא, שבזמני העלייה - ההרגשה הטובה והתחושות של אמונה - לחרוט בזכרוני את ההרגשה מתוך הידיעה שזה האני האמיתי שלי, ולכסוף אליה בזמנים הקשים והרעים. זה יעזור לעבור את הזמנים הקשים באמונה רבה הרבה יותר.
כלומר הדבר היחיד שנדרש ממך הוא להרהר באמונה ולחזקה במעט בזמנים הטובים יותר. זה הכל.

וכאשר את שומעת אמירות של אמונה שאינך יכולה ליישם, כמו הדוגמה שהבאת, אל תהיי מתוסכלת, תזכרי שזה לא נדרש ממך. תדעי שאת כמו החולה שיש בו סכנה, שאינו צם ביום הכיפורים, ושומע הלכות צום יום הכיפורים. זה הלכות, זה תורת אמת, אך הוא לא אמור ליישם אותם, הוא לא שייך בזה.

 

[Cinereous Vulture1]

מחלה של חולה שיש בו סכנה

אויש... הגזמנו

חוץ מזה שזה נשמע על הפנים.
אבחנות אחרונות הראו שיש לי דיסתמיה, שזו הפרעת אישיות דיכאונית. אני לא חולת נפש. הסבירו לי שם פחות או יותר מזה דיסתמיה, והמשכתי ללמוד עליה מיוזמתי. אני לא סכנה לאף-אחד, אני לא שוקלת להתאבד, ומעולם לא שקלתי.
עד כמה שידוע לי מפאנל המאבחנים, ועד כמה שאני יכולה להעריך את מצבי, אין צורך להצמיד אליי אנשים או לקשור אותי למיטה כלשהי, להשגיח עליי או לאשפז אותי בבית-חולים. בנוסף לזה, אני בן-אדם מתפקד ביום-יום. ועם כל הכבוד. אני עובדת ולומדת ועוזרת כלכלית בבית לאמא שלי (למרות שלא מגיע לה, את יודעת). אני עובדת בקושי רב כדי להתפרנס ולרכוש את המקצוע, אבל אני עושה את מה שאני יכולה. אני לא נטל אנושי על אף-אחד.
לפי דברייך אני מסיקה שאני פתורה מכל המצוות (!) משמע שגם אין משמעות לכאורה למצוות שאני כן מקיימת? זה מה שאת אומרת? כי יש מצוות שאני כן מקיימת (בקושי, אבל מתוך רצון טהור את כל אחת ואחת מהן) והלוואי והייתי מסוגלת לקיים עוד מצוות. אף-אחד לא יכול לקחת אותן ממני כל עוד אני רוצה לקיימן, זכויות או לא זכויות, ואני מרגישה שגם ה' לא רוצה שאפסיק לקיים אותן.

לפעמים יש לי הרגשה שהסבל הממושך שאני חווה, אותו סבל שאת מייחסת לתיקון הנשמות וחטאי הדורות אינו בהכרח החלטה של ה'. אולי זה לא רצון ה'? אולי אני זו שבנתה את המסכה במו ידיי ולאו דווקא הסתר הפנים? אולי גם אני אשמה בסבל הזה? אולי החלטות שקיבלתי כך ולא אחרת הובילו לסבל הזה? הרי את רוב ההחלטות בחיי קיבלתי במודע, מתוך פחד ורצון להגנה אולי, אבל במודע - הן היו שלי. אולי ה' תכנן לי משהו לחלוטין שונה, ואני זו שאיכשהו עיוותה את הדרך? אולי אני זו שקלקלה? אני, אמא שלי, אבא שלי (לא ה', חלילה. האבא ההוא, הדפוק).

שיחות, טיפול תרופתי. טיפול תרופתי, שיחות ושוב. אני אשמע את זה ממך עד מאה ועשרים? באמת שאין לי כוח לזה, אופירה. מוטיבציה, כסף, זמן, אכזבות, מעקבים, תופעות לוואי וחוסר ביטחון מוחלט במטפלים ובכדורים.
אני יכולה פיזית לחקת את הרגליים וללכת, אבל כמו שאמרתי מקודם, הבזבוז הוא מסביב לשעון.

 

[אופירA]

כמה דברים:

1. המושג מחלת נפש שאני משתמשת בו מדבר על סבל של הנפש. לא על הגדרות ה-DSM ולא על אבחנות רופאים (אגב, ביהדות גם מידות רעות כגון כעס, קנאה, קמצנות, חרדה וחוסר ביטחון - נקראות חולי הנפש).
כך שלא צריך לקשור אף אחד או לאשפז אותו, כדי להגדירו כחולה. נראה לך שאותי צריך לקשור לאן שהוא? אני לא מתפקדת? רכשתי את דירתי ופרנסתי את בני (כולל תואר ראשון ושני) ואני לא גרה עם ההורים מגיל 17, ולא נטל על אף אחד, וגם מנהלת את ועד הבית שנים רבות... אבל אני מוגדרת כחולה, בגלל הסבל והקשיים והצורך ברפואה והחובה לשמור על עצמי כדי לא להתמוטט.
מחלה זה הרבה סוגים שונים של חוליים. גם חולה סכרת שמאוזן ע"י תזונה עשרות שנים הוא חולה, כי אם לא ישמור יהיה בסכנת חיים (לא כרגע, אבל במשך השנים). וגם כשאין סבל בכלל. לדוגמה, מחלה איטואימונית בכבד שמתפתחת עשרות שנים ללא סימפטומים כלל, אך הכבד ותפקודיו נהרסים ובסוף צריך השתלת כבד - שזה בהחלט סכנת חיים. או סרטן בלוטת הערמונית שיש לרוב הזקנים, שמתפתח הרבה שנים, והזקן מת מזקנה לפני שהוא מספיק למות מהסרטן.

2. כשאמרתי שהקב"ה לא דורש ממך מה שאת לא יכולה, הסקת שאת פטורה מכל המצוות. אבל אני התכוונתי למה שאמרת: "הוא מבקש ממני דבר אחד, אבל לא אפשר לי להיות מסוגלת לקיים זאת". אז לא, לא מבקשים ממך מה שאת לא יכולה (לקיים, להרגיש חיבור ושהכל לטובה) אלא רק להרהר באמונה ולחזקה במעט בזמנים הטובים יותר.
בפרשת התוכחה כתוב שכל הצרות יקרו לאדם "תחת אשר לא עבדת את אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". ראי מה כותב רש"י על הפסוק הזה - בשמחה ובטוב לבב בזמן שהיה לך כל טוב. לא תבעו ממך שאינך עובד את ה' בשמחה כשאתה בצרות צרורות ובצער נורא...
אז ברור שאינך פטורה ממה שאת כן יכולה לקיים!
והמצוות כל כך יקרות, שיש משמעות עצומה אפילו למצווה שמקיים מי שפטור ממנה. עד כדי כך שחלק מהפוסקים קבעו שאשה שמקיימת מצוות שהיא פטורה מהן, תברך עליהן!

3. בנושא הבחירה החופשית של האדם - אף אחד לא יכול "לקלקל" לקב"ה את תכניותיו. אף אחד לא יכול לפגוע בתוכנית האלוקית עבור הנשמה שלך. ההורים שקיבלת הם חלק בלתי נפרד מהתוכנית האלוקית, והם לא יכולים "להרוס לאלוקים את התוכניות".
אני ממליצה לך לקרוא בחלק א' של "מכתב מאליהו" של הרב דסלר, על נושא הבחירה החופשית ולהבין מה הטווח הצר של הבחירה שהקב"ה נתן לאדם בכל רגע נתון, כדי שתביני שאת או הורייך לא יכולים להרוס לאלוקים שום תוכניות. הכל נקבע משמיים.

3. טיפול תרופתי ושיחות - כן, תשמעי ממני את זה כל החיים. אך בהחלט זכותך לבחור כל הזמן אם עדיף לך הסבל של הרפואה המוצעת או הסבל מהדיסתמיה. גם אני רוב השנים בחרתי לוותר על חיפוש התרופות. ועם השנים והצטברות הסבל החלטתי אחרת. כל חולה יכול וצריך להחליט על הרפואה שנכונה לו בכל זמן נתון ולשקול סבל מול סבל. אם את לא מרגישה משמעות בטיפול, אל תלכי אליו.
רק תהיי שלמה עם הבחירה שלך - סבל מהמצב הנפשי ולא סבל מלחפש טיפול - ואל תחשבי שיש פתרונות קסם לנפש.