כמו רכבת הרים

[נטע....]

כמו רכבת הרים

רק אתמול הייתי למעלה, גבוה, והיום בבת אחת ירדתי ירידה חדה לתחתית.

 

[סהר-תמיכה]

מה קורה נטע?

מה גרם לנפילה?

 

[נטע....]

יש כאן הודעה בהמשך העמוד

על הסיפור של שני, שקראתי ושאמור היה להפיח בי תקווה ובמקום זה קיבלתי שוב את אותו אגרוף. ושוב הכאב התפשט בכל חלקי הגוף.

 

[מרגישה ילדה]

נטע..

לא קראתי את הסיפור...ואני לא חושבת שאני רוצה..פוחדת מטריגרים... אבל אני כן יכולה להגיד לך שהחיים באמת משולים לרכבת הרים, פעם למעלה הכי גבוה שאפשר, ופעם ממש בתחתית.. המסע שלך כנראה עוד לא הסתיים, הרכבת שלך עדיין נוסעת, ואולי, כדאי, למען הרגעים בפסגה להמשיך לנסות, לקוות, ולרצות? אוהבת אהבה אין סופית ילדה

 

[נטע....]

ילדה יקרה!

את יודעת, אני פוחדת שאם שני תקרא את הדיאלוג הזה, היא תרגיש שזה בגללה. אז שני: אני רוצה שתדעי שזה לא בגללך! ולא בגלל הסיפור שלך! אני חושבת שזה פשוט כאב שהיה שם כל הזמן בפנים, גם בזמן האופוריה של אתמול, למרות שלא הרגשתי אותו כי הוא היה רדום. ואז היה משהו קטן שגרם לכאב לפרוץ החוצה ובגדול. עכשיו היתה לי הפסקה בעבודה וניצלתי אותה כדי לכתוב דיאלוג עם עצמי. (מה שכמובן למדתי ממך ומשני). הפעם כתבתי את זה לא במחשב, אלא עם נייר ועט. והכתיבה שחררה את הכאב. אבל זה בא והולך. עכשיו הכאב עוד קיים שם, אבל בעוצמה פחותה יותר. קשה להאמין, כמה שהכתיבה היא תרפיה בפני עצמה.

 

[סהר-תמיכה]

הכאב הישן

אכן יושב שם עדיין ולא משחרר אותך עד שלא תהיי מוכנה לשבת ולהקשיב למה שיש לו לספר לך... וזה בטח לא יהיה קל. אבל זה משהו שמדבר כך או כך, דרך התגובות שלך, כמו שאת רואה, ל"טריגרים". מקווה שבקרוב תהיי מסוגלת לפתוח דברים במטרה לעזור למקומות הכואבים זה שנים - להחלים

.

 

[נטע....]

מה זאת אומרת...

עד שלא אהיה מוכנה להקשיב לו...? הרי זה מה שאני עושה יותר מידי לאחרונה. אבל אולי לא בדרך הנכונה.

 

[סהר-תמיכה]

מה זה אומר

זה אומר להקדיש זמן כדי לשבת ולבחון איך העבר משפיע עליך היום. כי הרי הכאב הזה בא משם. זמן + מקום + עזרה מקצועית מתאימה, בערך השילוב הזה.

 

[נטע....]

כן, לא יהיה מנוס בסופו של דבר

מעזרה מקצועית.

 

[נטע....]

שיחה שהיתה לי לפני כמה שעות:

אני: מאוד כואב לי עכשיו. בא לי לבכות. עצמי: היי, מה קורה? הרי רק אתמול היית באופוריה. אני: כן, מסתבר שמקרה קטן החזיר אותי שוב ובנפילה חדה לתחתית. עצמי: מקרה כל כך קטן? איך זה ייתכן? אני: עובדה! קראתי את הסיפור של שני ובמקום אופטימיות, שקעתי ברחמים עצמיים. עצמי: ומה היה בסיפור? ולמה הוא גרם לך להרגיש ככה? אני: מסופר בסיפור על ילד בשם קייל. קייל סבל מאוד בהיותו ילד. הילדים לעגו לו כי הוא היה שונה מהם. הוא אפילו חשב להתאבד. עד שהגיע חברו הטוב, מספר הסיפור, ושינה את הרגשתו מן הקצה אל הקצה. בזכות חברותם הטובה קייל לא התאבד וגדל ונעשה רופא מצליח. עצמי: נו, אז זה סיפור נפלא! זאת סיבה ליפול? אני: כן, העניין הוא שזה רק סיפור! לי אין כזה מזל כמו שהיה לקייל. אין לי חברים. עצמי: נו, באמת! ומה עם שני החברים שאיתם יצאת רק ביום שישי האחרון? הם לא נחשבים? אני: הו, כן, הם אנשים מקסימים. אבל האם באמת אכפת להם ממני? קשה לדעת. עצמי: אוי, נטע, עכשיו הגזמת! את לא זוכרת את אותו יום שסטון התקשר אלייך זמן קצר אחרי שהשארת הודעה קשה בפורום? האם זה לא מראה בבירור שאכפת לו ממך? אני: כן, את צודקת. עצמי: נטע, את יכולה להזכר עכשיו במשהו טוב שקרה לך לאחרונה? אני: אממ.. כן, בהחלט! וזה גם קשור לשני החברים הנפלאים שלי. ביום שישי האחרון יצאנו לחגוג את יום הולדתה של שני. ישבנו בבית קפה על חוף הים ואחר כך פרשנו שמיכה על החול, שכבנו על הגב והסתכלנו בכוכבים. ההרגשה היתה נפלאה. עצמי: את רואה, לא הכל שחור! ועכשיו, ספרי לי עוד דברים טובים שקרו לך לאחרונה. אני: השבוע התחדש חוג הדרמה. היה נפלא לחזור ולפגוש את הקבוצה. ובכלל לחזור לדבר הזה שמחזיר לי את שמחת החיים והאנרגיות. עצמי: אגב: מה לגבי קבוצת הדרמה? איך שם את מרגישה? אני: כבר אמרתי לך! נפלא! החיבוקים, המגע האנושי. שם אני מרגישה שייכת. שם אני לא נטע זר. ואוהבים אותי שם. גם אם לפעמים אני שוכחת את זה. עצמי: אז איך את מרגישה עכשיו? אני: ובכן, הכאב קצת שכך. ובזכותך. תודה שהיית איתי כאן. עצמי: אל תשכחי נטע, אני כאן, תמיד, שלך ובשבילך.