כמו תסכול, רק בלי ציפיות בבסיסו
היי, אני אביגיל, בת 15 ממושב בצפון, ממשפחה חצי דתית (אמא דתייה, אבא חילוני, כל הילדים מתחנכים בחינוך ממלכתי דתי, אח הומוסקסואל שחזר בשאלה, ואחות איפושהו על קו התפר). אני פעילה בבני עקיבא. שנה אחת מעליי פעיל גם קסם, בן 16, שגר לא רחוק ממני. קסם נכנס לחיים שלי קצת לפני פורים, כשהקבוצת גיל שלי הרימה הצגה והוא התנדב לשחק תפקיד שלא נותר לנו שחקן עבורו. החזרות נמשכו שבועיים, שבהם נפגשנו כולנו כל יום עד השעות הקטנות של הלילה. לילה אחד הלכנו שנינו לכיוון הבתים שלנו, ודיברנו קצת, זה הפך למנהג כל לילה, ואחרי חודש בערך זה כבר הגיע לרמה שישבנו שנינו בגן משחקים ב3 בלילה וסיפרתי לו הכל. על האנורקסיה והפרעות האכילה שעברתי שנה קודם, על משבר האמונה, על האח, על המשפחה, על הדיכאון שהיה לי. אני דיברתי והוא פשוט הקשיב. ישב מולי עם העיניים הכל כך מלטפות שלו ופשוט הקשיב. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי על כל זה עם מישהו. הרגשתי כל כך בטוחה אחר כך. אהבה או הדלקות לא הייתה שם. בכלל לא. זה היה נטו פריקה. כמה חודשים עברו מאז, ואנחנו עדיין נפגשים פעמיים בשבוע במסגרת הפעילות בתנועה, אבל זהו בערך. מדי פעם אנחנו הולכים ביחד לכיוון הבתים שלנו ומדברים קצת. היום, אני כבר לא יודעת איך להתייחס לזה. מצד אחד, ברור שרומנטיקה ממש לא באה בחשבון. אנחנו שנינו מדריכים, ומתוקף הייתונו מדריכים אנחנו גם צריכים לשמור נגיעה במסגרת התנועה. מצד שני, אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על החיוך המבוייש שלו, על העיניים הנוצצות והמלטפות, ואפילו על הכיפה הקטנטנה הסרוגה בצבע סגול בהיר שלו. כמו תסכול, רק בלי ציפיות בבסיסו.
היי, אני אביגיל, בת 15 ממושב בצפון, ממשפחה חצי דתית (אמא דתייה, אבא חילוני, כל הילדים מתחנכים בחינוך ממלכתי דתי, אח הומוסקסואל שחזר בשאלה, ואחות איפושהו על קו התפר). אני פעילה בבני עקיבא. שנה אחת מעליי פעיל גם קסם, בן 16, שגר לא רחוק ממני. קסם נכנס לחיים שלי קצת לפני פורים, כשהקבוצת גיל שלי הרימה הצגה והוא התנדב לשחק תפקיד שלא נותר לנו שחקן עבורו. החזרות נמשכו שבועיים, שבהם נפגשנו כולנו כל יום עד השעות הקטנות של הלילה. לילה אחד הלכנו שנינו לכיוון הבתים שלנו, ודיברנו קצת, זה הפך למנהג כל לילה, ואחרי חודש בערך זה כבר הגיע לרמה שישבנו שנינו בגן משחקים ב3 בלילה וסיפרתי לו הכל. על האנורקסיה והפרעות האכילה שעברתי שנה קודם, על משבר האמונה, על האח, על המשפחה, על הדיכאון שהיה לי. אני דיברתי והוא פשוט הקשיב. ישב מולי עם העיניים הכל כך מלטפות שלו ופשוט הקשיב. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי על כל זה עם מישהו. הרגשתי כל כך בטוחה אחר כך. אהבה או הדלקות לא הייתה שם. בכלל לא. זה היה נטו פריקה. כמה חודשים עברו מאז, ואנחנו עדיין נפגשים פעמיים בשבוע במסגרת הפעילות בתנועה, אבל זהו בערך. מדי פעם אנחנו הולכים ביחד לכיוון הבתים שלנו ומדברים קצת. היום, אני כבר לא יודעת איך להתייחס לזה. מצד אחד, ברור שרומנטיקה ממש לא באה בחשבון. אנחנו שנינו מדריכים, ומתוקף הייתונו מדריכים אנחנו גם צריכים לשמור נגיעה במסגרת התנועה. מצד שני, אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על החיוך המבוייש שלו, על העיניים הנוצצות והמלטפות, ואפילו על הכיפה הקטנטנה הסרוגה בצבע סגול בהיר שלו. כמו תסכול, רק בלי ציפיות בבסיסו.
