כמעט בן 30-פרק א'
זה היה באוטובר 1973, כן, במלחמת יום הכיפורים. הייתי חייל צעיר, פחות מ-18 וכבר הייתי שנה בצבא. המלחמה תפסה אותי בבית, יום כיפור, השעה 8.30 בבוקר. דפיקה קלה בדלת והפקידה הגדודית מופיעה לנגד עיני..... "פנינה??? מה קרה?" אני שואל אותה. בוא עכשיו ליחידה, הסמג"ד מחכה שם לכולם.. איך אגיע? שאלתי? יום כיפור היום!!! זה בסדר היא אומרת. תגיע ליחידה. כבר בשעה 12 בצהריים הייתי באל-עריש, הצטיידנו וירדנו דרומה. הסיפור מתחיל כיומיים/שלשה לאחר תחילת המלחמה. נסענו שני רכבים לכיוון אבו רודס. לצד הדרך ראיתי "מישהו" ישן על צמיג של טרקטור, וחשבתי לעצמי: "מה זה? באמצע המלחמה והוא ישן"!!! הרב סמל אמר לי: "חתולון, זה חייל מצרי מת" הייתי בהלם.... מה מת? השיער שלו התנופף ברוח. המשכנו בנסיעה ואז זה הגיע!!!!!! מספר קילומטרים לפני אבו רודס, עמד חייל מצרי, גבוה מאובזר בשכפ"ץ, בתת-מקלע רוסי מסוג "טומי-גן" עם מחסנית עגולה כמו של מכונת יריה. הוא עמד באמצע הכביש, עם הפנים אלינו!!!!! עצרנו כ-30 מטר לפניו, לא הבנו מה הוא עושה באמצע הכביש. ירדנו מיד מהרכב, אני הייתי ליד הנהג בפולקווסגן "דבל-קבינה" מגוייסת, הייתי מצוייד בתת מקלע עוזי עם 2 מחסניות. הרכב השני עצר מאחורינו ולא ראה בדיוק למה עצרנו. רעדתי מפחד..... דרכתי את העוזי, כיוונתי לעברו וצעקתי בערבית: "ארפע אידק" בערבית... הרם ידיים!!!!! להפתעתי הרבה הוא הרים את ידיו, מיד חשבתי שהוא עושה לנו תרגיל, ותיכף הוא קוצר אותנו. בינתיים החבר´ה מהרכב השני הצטרפו אלינו. היינו חמישה מול אחד. הרס"ר, בחור שמן עם מכנסי דגמ"מ מ=מיוחד ועם תוספת "משולש" בישבן , לדעתי מכנסיים מס´ 60 הרס"ר התקרב אליו, הוציא את האקדח שלו מהנרתיק, אקדח תופי (עם תוף מסתובב) והוא מכוון היישר לפניו של החייל המצרי. החייל המצרי היה בהלם, הנשק שלו עדיין עליו, ידיו מורמות, כיסי השכפ"ץ מלאים ברימונים. חטפתי כאב בטן נוראי. אני מסתכל לשנייה על האקדח השלוף של הרס"ר ומה אני רואה? האקדח חלוד!!!! ואין בכלל כדורים בתוף. גם החייל המצרי רואה זאת. אני מייד מודיע לרס"ר שיחזיר את האקדח לנרתיק, והתקרבתי אליו, הסרתי לו את הטומי-גן מעליו, והפשטנו ממנו את השכפ"ץ. שלחתי מישהו להביא חבל, ואז הסתכלתי לרגע סביבי..... אלהים אדירים, נפל לי האסימון, זה מארב!!!!!!! מאיפה "נפל" לנו לידיים, פתאום חייל מצרי? איך הוא הגיע לכאן? הסתכלתי סביבי, ראיתי שיחים רבים, והדמיון החל לעבוד שעות נוספות. "מאחורי כל שיח הסתתר חייל מצרי" כך "ראיתי בדמיוני." קשרנו את המצרי. שאלתי אותו לשמו. "סעאד" הוא ענה לי. ראיתי גם את הדיסקית שעל צווארו. זו הייתה דיסקית פלסטית אדומה ושמו אכן היה כתוב עליה. אני קורא קצת ערבית. הוא אמר לי גם את מספרו האישי ושם משפחתו. קשרנו אותו עם הידיים לאחור, קשרנו את עיניו, נתנו לו לשתות מים, והדלקנו לו סיגריה. אני זוכר שהסיגריה הייתה בפיו "עד הסוף" כשהאפר נשאר שלם על הסיגריה שלא יצאה מפיו (כי ידיו היו קשורות). העמסנו אותו על הרכב ונסענו לאבו רודס. מסרנו את החייל באבו רודס, וביקשתי עליו (כמעשה קונדס) טופס 1008 בתור "איפסון". חטפתי סטירה מאותו מפקד שמסרתי אותו לידיו, הוא היה מפקד יחידה מובחרת. תוך דקות שמענו צעקות מהחדר שבו נחקר השבוי, ואז עלו על המשאיות כל הלוחמים (אנשי הסיירת) למשאיות הליילנד שחיכו בחוץ. התברר שהוא היה איש קומנדו, הוא יכול היה לחסל אותנו בקלות. הוא סיפר בחקירתו שהם הונחתו ממסוקים כדי לתקוף את הבסיס אבל טעו בניווט ונשארו בלי מים, כל פעם הם שלחו מישהו לכביש לנסות לחסל רכב עם חיילים ולנסות להשיג מים, אבל הם לא הצליחו. החייל המצרי שראיתי "ישן" בפרק הקודם היה גם איש קומנדו מצרי מאותה יחידה שהונחתה. אבל מזלו לא עמד לו והחיילים "שפגשו" אותו-פשוט ירו בו והרגו אותו. לאחר כ-3 שעות חזרו אנשי הסיירת עם כארבעים אנשי קומנדו "שאספו" שם היכן שתפסנו את איש הקומנדו "שלנו". בקיצור.... "האיש שלנו" הסגיר את כל חבריו וכך היה לנו שקט באיזור אבו רודס, עד שחצינו את התעלה. אבל........... הסיפור מתחיל עכשיו..... זוכרים את מוצאי שבת של שנת 1979? דלתות המטוס המצרי נפתחות.... ומי עומד בפתח????? המשך בפרק ב' ואחרון
זה היה באוטובר 1973, כן, במלחמת יום הכיפורים. הייתי חייל צעיר, פחות מ-18 וכבר הייתי שנה בצבא. המלחמה תפסה אותי בבית, יום כיפור, השעה 8.30 בבוקר. דפיקה קלה בדלת והפקידה הגדודית מופיעה לנגד עיני..... "פנינה??? מה קרה?" אני שואל אותה. בוא עכשיו ליחידה, הסמג"ד מחכה שם לכולם.. איך אגיע? שאלתי? יום כיפור היום!!! זה בסדר היא אומרת. תגיע ליחידה. כבר בשעה 12 בצהריים הייתי באל-עריש, הצטיידנו וירדנו דרומה. הסיפור מתחיל כיומיים/שלשה לאחר תחילת המלחמה. נסענו שני רכבים לכיוון אבו רודס. לצד הדרך ראיתי "מישהו" ישן על צמיג של טרקטור, וחשבתי לעצמי: "מה זה? באמצע המלחמה והוא ישן"!!! הרב סמל אמר לי: "חתולון, זה חייל מצרי מת" הייתי בהלם.... מה מת? השיער שלו התנופף ברוח. המשכנו בנסיעה ואז זה הגיע!!!!!! מספר קילומטרים לפני אבו רודס, עמד חייל מצרי, גבוה מאובזר בשכפ"ץ, בתת-מקלע רוסי מסוג "טומי-גן" עם מחסנית עגולה כמו של מכונת יריה. הוא עמד באמצע הכביש, עם הפנים אלינו!!!!! עצרנו כ-30 מטר לפניו, לא הבנו מה הוא עושה באמצע הכביש. ירדנו מיד מהרכב, אני הייתי ליד הנהג בפולקווסגן "דבל-קבינה" מגוייסת, הייתי מצוייד בתת מקלע עוזי עם 2 מחסניות. הרכב השני עצר מאחורינו ולא ראה בדיוק למה עצרנו. רעדתי מפחד..... דרכתי את העוזי, כיוונתי לעברו וצעקתי בערבית: "ארפע אידק" בערבית... הרם ידיים!!!!! להפתעתי הרבה הוא הרים את ידיו, מיד חשבתי שהוא עושה לנו תרגיל, ותיכף הוא קוצר אותנו. בינתיים החבר´ה מהרכב השני הצטרפו אלינו. היינו חמישה מול אחד. הרס"ר, בחור שמן עם מכנסי דגמ"מ מ=מיוחד ועם תוספת "משולש" בישבן , לדעתי מכנסיים מס´ 60 הרס"ר התקרב אליו, הוציא את האקדח שלו מהנרתיק, אקדח תופי (עם תוף מסתובב) והוא מכוון היישר לפניו של החייל המצרי. החייל המצרי היה בהלם, הנשק שלו עדיין עליו, ידיו מורמות, כיסי השכפ"ץ מלאים ברימונים. חטפתי כאב בטן נוראי. אני מסתכל לשנייה על האקדח השלוף של הרס"ר ומה אני רואה? האקדח חלוד!!!! ואין בכלל כדורים בתוף. גם החייל המצרי רואה זאת. אני מייד מודיע לרס"ר שיחזיר את האקדח לנרתיק, והתקרבתי אליו, הסרתי לו את הטומי-גן מעליו, והפשטנו ממנו את השכפ"ץ. שלחתי מישהו להביא חבל, ואז הסתכלתי לרגע סביבי..... אלהים אדירים, נפל לי האסימון, זה מארב!!!!!!! מאיפה "נפל" לנו לידיים, פתאום חייל מצרי? איך הוא הגיע לכאן? הסתכלתי סביבי, ראיתי שיחים רבים, והדמיון החל לעבוד שעות נוספות. "מאחורי כל שיח הסתתר חייל מצרי" כך "ראיתי בדמיוני." קשרנו את המצרי. שאלתי אותו לשמו. "סעאד" הוא ענה לי. ראיתי גם את הדיסקית שעל צווארו. זו הייתה דיסקית פלסטית אדומה ושמו אכן היה כתוב עליה. אני קורא קצת ערבית. הוא אמר לי גם את מספרו האישי ושם משפחתו. קשרנו אותו עם הידיים לאחור, קשרנו את עיניו, נתנו לו לשתות מים, והדלקנו לו סיגריה. אני זוכר שהסיגריה הייתה בפיו "עד הסוף" כשהאפר נשאר שלם על הסיגריה שלא יצאה מפיו (כי ידיו היו קשורות). העמסנו אותו על הרכב ונסענו לאבו רודס. מסרנו את החייל באבו רודס, וביקשתי עליו (כמעשה קונדס) טופס 1008 בתור "איפסון". חטפתי סטירה מאותו מפקד שמסרתי אותו לידיו, הוא היה מפקד יחידה מובחרת. תוך דקות שמענו צעקות מהחדר שבו נחקר השבוי, ואז עלו על המשאיות כל הלוחמים (אנשי הסיירת) למשאיות הליילנד שחיכו בחוץ. התברר שהוא היה איש קומנדו, הוא יכול היה לחסל אותנו בקלות. הוא סיפר בחקירתו שהם הונחתו ממסוקים כדי לתקוף את הבסיס אבל טעו בניווט ונשארו בלי מים, כל פעם הם שלחו מישהו לכביש לנסות לחסל רכב עם חיילים ולנסות להשיג מים, אבל הם לא הצליחו. החייל המצרי שראיתי "ישן" בפרק הקודם היה גם איש קומנדו מצרי מאותה יחידה שהונחתה. אבל מזלו לא עמד לו והחיילים "שפגשו" אותו-פשוט ירו בו והרגו אותו. לאחר כ-3 שעות חזרו אנשי הסיירת עם כארבעים אנשי קומנדו "שאספו" שם היכן שתפסנו את איש הקומנדו "שלנו". בקיצור.... "האיש שלנו" הסגיר את כל חבריו וכך היה לנו שקט באיזור אבו רודס, עד שחצינו את התעלה. אבל........... הסיפור מתחיל עכשיו..... זוכרים את מוצאי שבת של שנת 1979? דלתות המטוס המצרי נפתחות.... ומי עומד בפתח????? המשך בפרק ב' ואחרון
