כמעט בת 40 בעוד כמה חודשים......

[נאן]

כמעט בת 40 בעוד כמה חודשים......

רציתי לכתוב על זה מזמן.הרבה פעמים היד כבר כתבה אבל היד השינה מחקה. למה בעצם זה צריך לענין את כולם?זה שולי למדי! קרה לכם בתקופה הסוערת ובכלל שאנשים מצלצלים בעקבות כתבה שראו או שמעו או בזמן שהיא משודרת. ופתאום כל העולם עוסק לך בענינים? כולם יודעים הכי טוב? כולם מבינים..... או יודעים הכי טוב. ואני הרי כבר מזמן משחקת בנדמה לי שאין לי כלום ולא עברתי כלום.... אז מה פתאום מזכירים לי דברים ככה סתם... ופותחים לי את תיבת הפנדורה המכאיבה..... אני את ההחלטה שלי כבר עשיתי גם היא נראת למישהו החלטה לא נבונה. אני חיה מעכשו ל24 שעות הבאות אין החלטות. ואם מישהו יתעקש אז אני נכנסת לפניקה בגלל זה. קשה לי לתכנן דברים זה לא אומר שאני לא זוכרת איפה אהיה שבוע הבא. ממילא אני שוכחת דברים קטנים ומאבדת ברצף מפתחות פלפון וכסף קבוע. וממילא הפעולות שלי איטיות ולפעמים מסורבלות והלשון כבדה ואני מדברת בצורה מצחיקה וכותבת בשגיאות אז מה! ואלף פתקים שאני שמה נעלמים בדיוק כמו חללים נוצרים במוחי הדואב... וכל יום יש לי חוית אימה כי המספרים נמחקים לי מראש. אז למה לתכנן דברים? ואם הבנות שלי פשוט רבות לידי והיתי בדרך לטלפון עד שהגעתי נעלם מהראש שלי מה היתי אמורה לעשות. לזה קוראים זקנה ובלבול יש לזה שם אני חושבת. אני לר רוצה לדעת את ההגדרה של זה אפילו ולמה זה בא זה פשוט נמצא וקיים לו. אני שמחה שאני קמה בבוקר והשמש זורחת ושהילדים בגינה שלי פורחים. ואני יודעת לספור אותם. שמישהו בבית קורא לי אמא ואני מסתובבת ואומרת זו אני.... ואם יצאתי לפנסיה מוקדמת....אז לפחות להתנדב איפה שרק יש רק לא לאבד את הכבוד עצמי. ועצובה מאוד שהשמש שוקעת זה אומר הלילה בא ואיתו הכאבים והמחשבות. אז למה הנשמות הטובות דואגות לעדכן אותי מה השלבים הבאים שיקרו לי..... אני לא רוצה לדעת!!!! אני רוצה לחיות את הרגע ולנצור אותו ככה.... בלי מחשבות מכאיבות ומדכאות...... אני יודעת שהגוף שלי דואב וכואב למרות שניצח את הסרטן ושקבל מתנה מהסרטן בצורה מגעילה ומכאיבה לכל החיים. אבל בכל יום שאקבל יהיה בשבילי בונוס הכי טוב..... ואני לא מוכנה לשמוע איך זה יגמר...... אני לא עיפה מללחום לשרוד ומהכאב האין סופי... אני עיפה מהנשמות הטובות....... שלא תופסות את הקטע..... וחושבות שהן כמו הזקנים בחבובות עם הערות..... אז אם אתם כך אז אני נאן כמו בובת מריונטה על חוטים בלי הוראות הפעלה... וככה אני שורדת...פעם אחת נופלת ופעם אחת קמה בחיי לא יכולה להיות רצינית כי מיד מופיע לי השיר של פינוקיו בסידרה בראש.... בוקר טוב עולם מה שלום כולם אני יורד מהחוטים אני כבר ילדים אמיתי כמו כל הילדים..... זהו בלבלתי לכם את המח לרגע קט נאנוש

 

[תמר 26]

נאנוש יקרה../images/Emo140.gif

לא שולי בכלל ולא בילבלת את המח, (כי תמיד יש לך משהו חשוב להגיד) כתבת הכי כנה והכי אישי שאפשר, מהכי בפנים שיש, וזה הכי יפה

כמה כח וכמה רצון יש לך,

תהני מהגינה מהילדים, מהשמש

מהפרחים

מהיום ומהלילה

כי החיים שלנו מורכבים מרגעים רגעים, חלקם כואבים אבל חלקם יפים כ"כ

. הגיל הוא מס' שמופיע בתעודת זהות... שיהיו לך ים של בריאות

שמחה

ומרץ נעורים

 

[OHAVA]

נאן היקרה

ריגשת אותי מילותייך בעלות עוצמה רבה ומראות על כח נפשי רב תכונה חשובה מאוד להתמודדות בזמן ולאחר המחלה הארורה הזו הרבה ממילותייך מתחדדות רק אצל הורים לילדים ולגבי "הנשמות הטובות" אותם את לא חייבת לשמוע וגם לפעמים בחיים צריך פשוט לשמוע בלי להקשיב פשוט כמו עוד שיר שמיתנגן לו ברקע ומזמזמים רק את המנגינה ולמילים אין שום חשיבות בריאות ואושר ohava

 

[מיכליתשלהצאט]

נאן יקרה../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif

הרבה פעמים נדמה לנו שאנו כותבים בפורום דברים שוליים ולא מעניינים, אבל צריך לזכור שהדברים השוליים האלו, הם הדברים הקטנים, המעצבנים. ולפעמים אנו לא מספיק אסרטיביים בשביל לומר : "מה אתה עומד לספר לי? אם זה משהו רע, אני לא מעוניינת לשמוע?". מאז שחליתי, לצערי, למדתי - לשמחתי, להיות גם אסרטיבית ולהחליט מה אני כן רוצה לשמוע ומה לא, גם אם הצד השני נפגע. כמובן שאני מבקשת בעדינות ומהר מהר לפני שיתחילו לספר. הרי גם כך אנו עוברים תקופה מאוד קשה עם המחלה אז למה להעמיס ולהתחשב ברצון של אחרים לספר ואחר כך אנו תקועים עם המחשבות ימים ולילות? האמת, שאני גם שוכחת הרבה דברים, אבל מה שאני ממש חייבת לזכור, יש לי לוח קרוב למיטתי וכל דבר חשוב אני מציינת באותיות קידוש לבנה : "מחר יש ל... טיול, בתאריך .... צריך כך וכך", וזה עובד. בלי כחל ושרק, רק בנקודות. לגבי הכאבים - האם פנית למחלקה האונקולוגית שלך, ידוע לי כי הם נכנסו ברצינות לענין של כאב של חולים וממש עד כדי מילוי "טופס מעקב כאב" עם תאריכים מתי ומה כאב, איזה טיפול, אחרי כמה זמן זה עבר וכו'. אני במעקב כאב. לגבי "הנשמות הטובות", כפי שאת מכנה אותן, ואת צודקת בכך, קראתי לפני מספר שנים "אם כבר לאכול מהמקרר, אז למה לא לקחת כסא", זה אומנם ספר על דיאטה אבל שם יש טיפים מהחיים על חברויות, למשל אם חברה מעבירה לך אנרגיות שליליות, למה לא להפטר ממנה? או איך להעביר מסר מבלי לפגוע וכו'. אני מאחלת לך המון בריאות ושהכל אצלך יסתדר, ב"ה, על הצד הטוב ביותר. באהבה, מיכל

 

[rona39]

נאן

היי כמה את נוגעת בלב. גם אני כמעט בת 40 עוד כמה חודשים. גם לי הסרטן דפק כמה דברים בגוף, השכחה (המפתחות של האוטו שנמצאו במקרר), דברים שנופלים לי מהידים, הכאבים בפרקים ועוד, אבל דבר אחד למדתי מהסרטן, למדתי להיות חוצפנית, אנוכית, ולמדתי להעריך את המשפחה, את מי שעמד לצידי, ולנצל כל יום שעובר. גמרתי עם כל "הנשמות הטובות". אני עושה רק מה שטוב לי רונית

 

[אילת החן]

נאן

כבר יומיים שאני קוראת את ההודעה שלך וחושבת לעצמי שאני מזדהה כל כך עם מה שכתבת, ש-הנה באה מישהי ואמרה את מה שחולף לי במחשבות כל כך הרבה פעמים ביום. כנראה, שכשזה כל כך נוגע, קשה לי לכתוב. כל הזמן יש לי את התחושה שעוד מעט יהיה לי זמן וכוחות להתחבר לנקודות הרגישות ההן בהן נגעת, אך לא. כבר יומיים שאני פותחת את ההודעה, קוראת אותה שוב, מזדהה, סוגרת ומחכה ל"זמן הטוב יותר" להגיב. עכשיו שבת בבוקר, אין זמן פחות טוב להגיב (חהחהחה)- כולם מסביב, הילדים, החברים של הילדים, הטלביזיה בפול ווליום, הכלבה מגיעה כל שתי דקות אלי לקצת ליטופים ---ואני לא יכולה יותר לשתוק! לי אין תיבת פנדורה סגורה, לצערי. לפעמים אני מתפללת שתסגר קצת, שאסיר מעצמי קצת אחריות, שלא אראה את הדברים, שהם יתחבאו קצת- אך לא... בחיים שלי קיבלתי התמודדות- גידול במח שהרופאים אומרים שהם לא יודעים לסלק אותו. המילה החלמה עבורי היא מעל גבול היכולת של רופאי. נו, טוב... למדתי לחיות עם זה. לא קל. חייבת להודות, אבל אפשרי. ארבע וחצי שנים שאני מודדת את חיי דרך מסננת של איכות, לא של כמות. ארבע וחצי שנים שאני מוקירה כל בוקר, שאני נודדת בכל לילה שלו, כי השינה בלילות היא לא החלק החזק שלי. כבר עשרה חודשים שהגוף שלי מתפרק בכל פעם מחדש, בכל חודש חמישה ימים של כימותרפיה. כימותרפיה מופלאה, לא גורמת לכל כך הרבה בעיות כמו השניה, אבל מה לעשות, בכל זאת כימותרפיה... חמישה ימים שאני מגיעה לתחתית- ואחריהם מתחילה העליה. עליה שבסופה שוב יש כימו'. מעגל הקסמים המחזורי של חיי. אני עייפה. מותשת. אבל מלאה כוחות בשביל למצות את מה שיש פה בשבילי. אני נראית בריאה. אף אחד לא יכול לנחש שאני מתמודדת עם משהו (חוץ מעודף משקל שניכר עלי). להראות בריאה זה עוד משהו שיש לו מחיר. מחיר האמפטיה של הסביבה. אם לא מחפשים את הצלקת (הענקית אמנם) שיש לי בראש, לא רואים, לא יודעים... הכימותרפיה הזו לא גורמת לנשירת שיער, כך שאת הסממן החיצוני הכי טרוויאלי אין לי. אני חושבת שזה מזל גדול, כי עם צלקת כזו וקרחת היה לי לא נעים. אני נראית כמו בריאה ומנסה לחיות כמו בריאה... לוקחת את הילדים לחוגים גם בכימותרפיה, לא מוותרת, שומרת את האנרגיה למה שבאמת צריך... הכימותרפיה הזו עשויה לעזור לי, נכון לרגע זה, אני יודעת שהגידול לא גדל בעשרה החודשים האחרונים, וזה נס! עשרים וארבעה מחזורי טיפול, כמעט שנתיים- זה המקסימום שניתן לקחת אותה. כשנודע לי שבMRI ראו שהגידול לא גדל, הודעתי לו שמעכשיו הוא מתחיל להצטמק ויהי מה. שאין לו ברירה, שהוא חייב להתחיל ללכת מפה, כי די, מספיק... האנשים שמסביבי- אם הם לא בשביל לעשות טוב בעולם שלי, הם לא נחשבים... אין לי נשמות טובות שמסוגלות להגיד לי מה לעשות, איך להרגיש, איך לחיות! אני לא מתכוונת לעשות לאף אחד חשבון בעולם הזה! אני מקפידה לראות את העולם דרך משקפיים ורודים. לא לבקר. לא לתת שיבקרו אותי. מה שלא עובר דרך המסננת הזו- לא קיים! אמנם איבדתי המון חברים שלא יכלו לשרוד את המחלה שלי, אבל קיבלתי אחרים במקומם- טובים יותר, אמיתיים. כאלה שלא מתנים את הקשר איתי בזה שאהיה פה לעד... אחרי הניתוח הראשון (מתוך שלושה) במוחי, לא זכרתי כלום. עשיתי המון דברים שטותיים שגרמו לי להראות כמו מפגרת (לחייג בטלפון הנייד ולשכוח אותו על השיש במטבח אחרי שחייגתי, למשל). כשזה קרה, עברתי שיקום. בתהליך השיקום למדתי שוב להשתמש ביומן, בסדר יום קבוע. למדתי טקטיקות לחיים. אחר כך למדתי שזה יותר מהזכרון... שזה העומס הרגשי שמבלבל אותי, שאני חייבת לדעת לשים את הדברים במקום, בשביל להמשיך לשרוד את העולם הזה... זה היה השלב בו התחלתי ללמוד. בתור סקפטית מצטיינת, היה לי קשה ללכת לכל מני מרפאים ועושי ניסים- הייתי חייבת ללמוד לעשות את הניסים בעצמי. כך למדתי המון דברים. המסקנה הכי אמיתית שיש לי מכל אותם לימודים היא, שאנו יוצרים את המציאות שלנו- אמנם את הגידול אני לא מסוגלת לסלק, אבל איך לחיות איתו ואיך לשפר את חיי בכל יום מחדש- למדתי! מי שלא היה איתי בקשר במשך ארבע שנים הללו, לא יוכל להאמין שזו אני, שזו משפחתי, שזה ביתי. המהפך היה איטי אבל כל כך משמעותי. כמו טיפול שורש... הוא כלל מערכות יחסים (עם עצמי קודם ואחר כך עם משפחתי וחברי), הוא כלל את כל מה שאני יכולה להעלות על הדעת. המחשבות הטובות הביאו דברים טובים...! בסיכומו של דבר, נאן, אני לא מתלוננת... הגידול הזה גרם לי לגדול בצורה משמעותית, למצות את החיים, להבדיל בין עיקר ותפל, להעניק לילדי דברים, שלי הגידול הייתי חושבת שאעניק אותם אחר כך. הגידול נתן לי מכה כזו, שממנה היה צריך להתפרק או לגדול... לשרוד- זו המילה, ואם לעשות את זה, אז כבר כדאי לעשות את זה טוב... הייתי כמובן מוותרת עליו, אבל אם הוא פה וגם אני- אז לפחות להפיק ממנו תועלת! יצאה לי הודעה מבולבלת, עמוסה... ככה זה שכדוחים ודוחים ובסוף כותבים בשבת בבוקר תודה לך על מה שכתבת, על הכנות, על השיתוף! שבת שלום, אילת.

 

[novemberain]

קודם כל,

אחד חזק כזה

כי מגיע לך. שנית, מדהימה. פשוט מדהימה. ישבתי פה מצוברחת אחרי שיחה עם ההורים וקוראת אותך ופתאום נמלאת תקווה ושמחה מחודשת. קוראת את נקודות האור שלך ונדהמת. כמה כוח, כמה רצון, כמה אהבה בשביל דבר שנראה כל-כך שולי לרוב האנשים - חיים, לחיות. אמרת כבר הכל ותרשי לי רק לצטט את הנקודות אור המדהימות שלך: "אני שמחה שאני קמה בבוקר והשמש זורחת ושהילדים בגינה שלי פורחים. ואני יודעת לספור אותם. שמישהו בבית קורא לי אמא ואני מסתובבת ואומרת זו אני...." "אני רוצה לחיות את הרגע ולנצור אותו ככה.... בלי מחשבות מכאיבות ומדכאות...... אני יודעת שהגוף שלי דואב וכואב למרות שניצח את הסרטן" "אבל בכל יום שאקבל יהיה בשבילי בונוס הכי טוב..... ואני לא מוכנה לשמוע איך זה יגמר...... אני לא עיפה מללחום לשרוד ומהכאב האין סופי..." פשוט מדהימה!

לך על הנקודות אור הנפלאות הללו, בין אם רצית או לא ה"בלבול" מוח שלך עשה לי המון. שוב

ועוד אחד כזה

תזכרי את כל, אבל כל מה שיש לך - תמיד!

 

[ronenfox]

מה שהמחלה הזאת מלמדת אותנו

להעריך ולשמוח באמת את ציוץ הציפורים להתבונן בפרח צבעוני ולתת ליופי שלו לגעת בנשמה למזג את היופי הזה עם הכאב שמרגישים ומתוך כל זה, לאהוב את החיים בצורה עוד יותר עמוקה ממש לא שולי מה שכתבת, ההתמודדות שלנו עם הכאב, זוהי המלחמה האמיתית.

 

[מלמלה]

קטונתי מול עמידתך

וחמודה אני מאוד אשמח כשתצטרפי לעשור שלי האמיני לי מאוד נחמד כאן

 

[ranvdb]

יופי - זה נקרא לחיות

גון לנון אמר שהחיים הם מה שקורה לנו שלא תכננו אותו יש כאלה שמקבלים פשוט אקסטרה ארועים תמצי תהני תרגישי -תחיי ותהני מהבנות (הבלגן נורמלי לכל משפחה)

תשמרי על הלב פתוח גם לאלה שלא מבינים הם פשוט לא רואים את התמונה המלאה כל אחד רואה רק את מה שהוא מכיר.

 

[ציפורלילה]

../images/Emo42.gif איזה אורח

מה שלומך

 

[lili the one]

נאן יקירה

גם אני נושקת ל 40 ומרגישה כמוך. אמנם אני נמצאת עדיין בטיפולים של הכימו ומחכות לי הקרנות אבל מרגישה כמוך שכולם נכנסו לי לחיים. אך אני בטוחה שהכוונות של כולם הן רק טובות ומתוך איכפתיות. לגבי הזכרון גם אצלי הוא מזייף. שאלתי את הרופאה שלי לגבי הזכרון והיא אמרה לי שכאשר אנו מעומסים רגשית הדבר משפיע על הזיכרון. אולי לאחר זמן מה כאשר נסיים עם הסיוט הזה הכל יחזור לקדמותו. ל.