כמעט שנה...

[linap28]

כמעט שנה...

בשבת 4.4 תהיה שנה מאז שהחלטת שאין מוצא אחר. הבן אדם היחיד שהכיר אותי באמת ואהב אותי כמו שאני. החיים כאילו המשיכו, הזמן עובר,כולם חוזרים למסלול. אין יום שאני לא חושבת עלייך, אין יום שאני לא מתגעגעת... אני חולמת עלייך המון, בחלומות שלי אתה צוחק ואתה שמח, כמו שהיית תמיד, ואז מגיע הבוקר וההבנה שאתה כבר לא, שאין למי להתקשר, אין עם מי לדבר, רק האבן הקרה ,המון זכרונות ותשובות ללא מענה. איך יכולת לחשוב שאני לא אבין? שאתה יכול להיות מעמסה בשבילי? אחרי כל מה שעברנו ביחד?
מתגעגעת אלייך כל כך...

 

[אחשל]

הזמן עובר...

מרבים לדבר אצלנו על הקלישאה לפיה "הזמן מרפא הכל"...
הזמן החולף לא מרפא כלום.
במקרה הטוב הכאב מתעמעם קצת, מתקהה קצת, הזכרונות מתמעטים ומתחדדים ולנקודות בזמן שחלף.
מנסיוני האישי (ואני חושב שרבים יסכימו איתי) השנה הראשונה היא הקשה ביותר בפרק "החיים שאחרי". זה לא שאחרי יום השנה החיים נעשים קלים והכאב פתאום נעלם, אבל יש בכל זאת תחושה של הקלה, ש"עברנו את זה" ואם שרדנו שנה, כנראה שאנחנו יכולים לשרוד הלאה, ואולי אפילו להרגיש קצת יותר טוב.
אנחנו כאן בשבילך, ללוות אותך, צעד אחר צעד.
&nbsp

&nbsp

 

[linap28]

אתה צודק...

הזמן לא מרפא, רק מעמעם... נשארים הזכרונות היותר טובים, רגעים יפים שעברנו ביחד והמון שאלותללא מענה. אני בדרך כלל לא נוהגת לכתוב כאן, פעם אחרונה כתבתי לפני כמעו שנה, אבל נכנסת הרבה וקוראת וזה עוזר שאתם כאן. תודה רבה על התמיכה, זה מאוד חשוב שי מקום שניתן לפנות אליו ולפרוק, לא הרבה מבינים את זה, גם החברים הכי קרובים. להרבה זה נראה כאקט מאוד אנוכי, להתאבד ולכן הם לא יודעים איך לעכל ואיך לתמוך. אז שוב תודה שאתם קיימים!

 

[כחלחל]

אכן

נגעת בהרבה נקודות מוכרות
אנא השתמשי בנו , בנסיוננו, בתובנות שרכשנו לטוב וגם לרע, אנחנו כאן .
מניסיוני אני יכול להמליץ לך גם על קבוצות התמיכה של העמותה לבני/בנות זוג, להורים, ילדים אחים של מתאבדים וגם קבוצה פתוחה למענה מיידי החל ממפגש בודד ועד השתתפות מתמשכת..

 

[מיצי בפקקים]

מניסיוני

13 שנה מאז שאחי הגדול התאבד.
הדבר היחיד שנשאר וישאר תמיד הוא הגעגוע.
הוא חסר לי תמיד ברגעים השמחים וברגעים העצובים, אבל הוא גם איתי תמיד.
אכן, הזמן מטשטש את הכאב אבל לא את הגעגוע.

 

[אחשל]

 

[מיצי בפקקים]

תודה

 

[linap28]

עברה שנה

עבר התאריך המפחיד... פתאום נהיה יותר קשה. פתאום שוב המחשבות ומה היה אם... ארועים, טיולים, הרי הוא יכול היה להיות איתי, החיים יכלו להיות אחרים לגמרי.
מרגישה שחזרתי אחורה, אבל חייבים להמשיך קדימה.
מפחידה המחשבה שיום אחד אני כבר לא אזכור את הפנים שלו או איך הקול שלו נשמע...