כמעט שנתיים.....

כמעט שנתיים.....

הי,

אני קוראת אתכם הרבה אבל לא כתבתי עדיין.

איבדתי את אבי למחלת הסרטן. עוד רגע שנתיים. וכאילו הכל קרה אתמול. ולא מצליחה עדיין להאמין שהוא לא כאן.
אני בן אדם מבוגר מספיק לילדים גדולים משל עצמו (למרות שאין לי)ומצויה בזוגיות ועדיין לא מבינה. החיים נמשכים כרגיל ומי שמסתכל מהצד ממש ממש לא יכול להבין מה עובר עלי.

מקשיבה שוב ושוב להודעות טלפוניות שבמקרה נותרו על המזכירה בטלפון הביתי והוא נשמע כל כך חי.
הקלסר עם כל החומר של הטיפולים שניהלתי עבורו וכל הבדיקות והרופאים והמאמרים הרבים שקראתי עדיין היה מונח לו על השולחן- כמעט שנתיים...
והיום פעם ראשונה שפתחתי....ותוצאות בדיקות הדם עם שמו מופיעות והוא כאילו חי והפרוטוקולים של הטיפולים הכימוטרפיים שעבר. ניהלתי מעקב כל כך מסודר בזמן מחלתו כאילו הסדר הזה זה מה שיעזור לו להחזיק מעמד והוא דווקא הוא ממש לא אהב את זה אז עם הזמן פשוט למדתי לא לספר אבל כשהיינו מגיעים לטיפול וידעתי את כל החומר הרגשתי טוב כאילו עכשיו אני אוכל לבדוק שהרופאים באמת עושים מה שצריך ונקנה לאבא עוד כמה חודשים.... עוד קצת. ואבא שמעתי אותו בשיחה עם מטופלת בכימוטרפיה אומר לה שילדים צריכים תמיד אבא. אוי אבא כמה שהמשפט הזה נכון וכמה שאני צריכה אותך.

והתמונות והמחשבות והזכרונות וגם הביקורים התכופיים בקבר- אין בהם די. ואני הייתי רוצה עוד חפצים ממך אבל אמא, אמא שלא יכלה להתמודד זרקה הכל. אני לא כועסת. כל אחד והתמודדותו הוא.
רוצה להמשיך לעזור לך בכל הנושא הבירוקרטי של המחלה כי את הנושא הטיפולי בך אמא לקחה על עצמה במסירות אין קץ ולא נתנה גם כשרציתי לקראת הסוף אני להוביל אותך לטיפול בכסא הגלגלים כשכבר לא יכולת ללכת ונראית בדיוק כמו שחולה סרטן סופני נראה במשקל של כ-40 קג, אמא לא נתנה לי. רציתי לעצור באמצע בית החולים ולצעוק תני לי ! הוא אבא שלי ואני רוצה לעשות בשבילו. אבל שתקתי אבא.
נותר לי רק לקוות שאתה יודע כמה אהבתי אותך ולעולם אוהב.

מחלה ארורה ונוראית

תודה לכם.
 

saribon

New member
שלום לך איתיתמיד.

אבל הוא תהליך שיכול להיות ארוך מאוד. דווקא במקום בו יש דברים לא גמורים כמו שאת מתארת - במקום בו יש תחושה שלא עשית את כל מה שרצית - האבל יכול להתמשך עוד.
נשמע מדבריך שאביך היה מטופל על ידך ועל ידי אמך במסירות ובאהבה גדולה וזו זכות עצומה שלא כל אחד זוכה לה בימיו האחרונים.

אני לא חושבת שלאביך שינה מי בעצם דחף את הכסא - כי העובדה היא שגם את היית שם. יכול להיות אפילו שהוא הרגיש גאווה גדולה על כך שלקחת על עצמך את כל העמידה מול הבירוקטרטיה ןו"שחית" בחומר הרפואי - זו עזרה עצומה וגדולה - בעיקר כשאנשים מתבגרים. סיטואציה משפחתית כזו בה יש מישהו אהוב חולה מגייסת את כולם בדרך כלל ובאופן טבעי מתרחשת חלוקת עבודה..כך שנשמע שזה מה שקרה גם אצלכם.

ובכל זאת את מתארת תחושה שלא חוסר "סיפוק" מהאופן שבו השתלבת בטיפול וואולי בתחושה שלא עשית מספיק. אני הייתי מציעה - אם אפשר לדבר עם אמא קצת. לשמוע ממנה זכרונות דווקא על התקופה האחרונה, אפילו להגיד לה - את יודעת אמא - אני מרגישה שלא הצלחתי לעשות מספיק בשביל אבא - אולי תשמעי ממנה דברים שיפתיעו אותך ויעזרו לך להשתחרר מעט מהמועקה. את יכולה - שוב - אם את מסוגלת לדבר איתה - לשאול אותה אם הם דיברו עליך, מה אבא אמר ומה הוא הרגיש. אולי גם זה יעזור בתחושה שלך.

אביך צודק- ילדים צריכים אבא בכל גיל. אני בת 45 יש לי שלוש ילדות ,ואין לי אבא כבר 20 שנה. אני מתגעגעת אליו כל יום. הוא חסר לי מאוד בחיי היום יום, ועם זאת - האהבה הגדולה שלי אליו ,וזו שלו אלי - עדיין חיה בתוכי. זו נשמעת אולי קלישאה - אבל אני משוחחת איתו כמעט כל יום, בראשי, בלבי,, ואני מרגישה שהוא איתי בתוכי, נוכח ותומך גם ברגעים קשים.

אני מקווה שאת מוצאת תמיכה בזוגיות שלך, יש לך עוצמה גדולה מאוד ואם לא שם - אז אולי במקום אחר.
ייתכן שכדאי לך לשקול אפילו הצטרפות לאיזו קבוצת תמיכה לבני משפחה - לעמים עוזר להיות עם עוד אנשים שמרגישים כך כדי להבין שזה לא חריג, כדי לשחרר רגשות ולדבר על מה שמציק.
וגם אנחנו כאן - תמיד - את מוזמנת לכתוב, לפתוח ולשפוך את הלב - תמצאי כאן הרבה הבנה ואמפטיה ואנשים שמכירים את הכאב שלך. מכירים אותו עמוק וברור.


חיזקי ואימצי והישארי איתנו..
 
תודה וגם..

הי,

תודה על ההתייחסות.

גם אני בתחילת שנות ה-40 שלי...

הסיבה שלא עשיתי כל מה שרציתי היא כי לא נתנו לי. ממש כעסו עלי כשרציתי לקנות את התרופה כבר שבוע לפני הזמן שתחכה מוכנה בבית החולים, כשספרתי כל מיני דברים לרופא שהורי לא רצו לספר, כשבקשתי שאבי יקפיד כמו שצריך לעשות בדיקות דם לפני טיפולים אחת לשבוע. כשראיתי שההמוגלובין מתחיל לרדת והבנתי שאנו בפני החמרה אני זוכרת שממש ממש הייתי עצובה וגערו בי על כך....

אני חושבת שאת מבינה את האווירה הכללית. אימי תמיד היתה הדומיננטית. היא לא רצתה שאהיה מעורבת וממש הסתירה ממני דברים. אני זוכרת שברוב מהלך המחלה נאבקתי איתה וכן התעקשתי לראות למשל תוצאות בדיקות בעצמי אחרת ממש ממש לא ספרו לי את האמת וזה אנדרסטייטמנט...אני זוכרת שממש היתה מריבה כשרציתי לראות את דוח ניתוח החירום שעבר בו גילו כבר את הסרטן במצב מתקדם. ממש צעקו עלי...לקראת הסוף כשאמרתי שצריך לדעתי לעדכן את משפחתו של אחי, אבי ממש גרש אותי מביתם. ממש פושעת אני מה את יודעת.

אימי אינה חברתי הטובה. הקו המנחה אותה בכל חייה הוא דוקא הסתרת רגשות. לא הסתדרתי איתה בזמן מחלתו של אבי. אני שרציתי לדעת ולדעת ולעזור והיא שלא רצתה שאדע ואבי שנהג כמוה למרות שיתכן שלו היה תלוי המצב בו כן היה מספר וחולק. אפילו בלילה האחרון כשאימי ישבה ליד אבי והוא הורדם והונשם לא התקשרה לספר לי. ידעתי רק למוחרת כשהגעתי לבית החולים.

כמו שאת רואה בטני מלאה על אימי. אנחנו שונות אני מבינה זאת ומנסה כן להקדיש לה תשומת לב עכשיו משאבי נפטר אבל היא ממש לא רוצה לדבר עליו וכועסת אם אני מעלה איזשהו עניין שקשור למותו.

חשוב לי שלא יתקבל רושם מוטעה- אימי היתה המטפלת העיקרית בו ועברה שלש שנות גיהנום אמיתיות. עשתה הכל עבורו ולא השאירה אותו רגע לבד גם לא בבית החולים. מסירות אמיתית.
משפחתי אינה משפחה שמפגינה רגש- למעט אני לצערי. לא בצענו תהליך פרידה למרות שלי היה ברור בדיוק מה הולך לקרות וגם קלטתי את לוח הזמנים. אני מודה לאל על שנתן לי יכולת זו כי אני כן הצלחתי לעשות מה שרציתי כמובן תחת ההגבלות שספרתי לך. אפילו בימיו האחרונים בבית החולים כשהקפדתי להיות איתו כל היום שלחו אותי שניהם יחד שאלך משם. לא הלכתי. זה הקטע היחיד שאני גאה בעצמי שעמדתי מולם ועשיתי מה שהרגשתי ואני יודעת שאבי ידע שחשוב לי להיות איתו.

זו לא קלישאה בכלל הרגשתך שאביך איתך. גם אני מרגישה זאת. אחרי הכל זה כל מה שנותר.

תודה לך על ההתיחסות החכמה והשיתוף וסליחה על כל מה שיצא כאן אך אני מעריכה שפשוט נגעת בנקודה רגישה. הייתי מאוד רוצה לשתף את אימי ברגשותי וכמובן גם לשמוע ממנה אבל כמו שבטח הבנת זה ממש לא המקרה...
 

saribon

New member
אני מבינה את עומק הכאב

והקושי הגדול להתמודד עם מה שאת מתארת.

את בעצם מרגישה - אם אני מבינה נכון, שדחקו את רגליך ככל האפשר מהטיפול באבא. ואפילו ממש כעסו עליך כשרצית עם כל הכוונות הטובות שלך לעזור, להיות שם עבור אביך ואפילו עבור אמך (למרות הקושי שיש ביניכן אני מניחה שיש אהבה ויש רצון לעזור בקושי שהיה עם אבא או בכלל)

את נשמעת כמו אשה שכן מחוברת לרגשותיה וכן יודעת לבטא אותן ואליו אמך ויחד עמה גם אביך -דאגו כל חייהם להדחיק להסתיר ולא לדבר. זו תופעה מוכרת וידועה-הלא לדבר הזה. מאוד קשה לחיות עם זה אבל - אני רוצה להעלות נקודה אחת של תמיד חושבים עליה - ההסתרה הזו, ההדחקה וחוסר הדיבור באים בדרך כלל ממצוקה רגשית גדולה מאוד מנסיון חיים שמאלץ ומלמד להדחיק ולהסתיר. אני מניחה שאמך גדלה בבית שגם בו הסתירו, מן הסתם נכוותה מהרבה דברים בילדותה, אסור לשכוח שבדור הקודם -דור הורינו והוריהם -הייתה נורמה של לא להוציא החוצה כביסה מלוכלכלת, לא לספר, לא להראות שקשה, וכן הלאה. בבתים רבים צלה של השואה השפיע מאוד על ההדחקה וההשתקה הזו,.

ייתכן מאוד שההורים שלך גם חשבו שהם מקלים עליך אם הם מוציאים אותך מהמעגל של הטפול הקרוב - או לפחות מנסים לעשות זאת. אולי הם לא רצו שתהיי מעורבת מתוך אהבה אליך? מתוך רצון לא להטריח, לא להכאיב וכן הלאה? גם זו אופציה אפשרית, אפילו אם אמך היא אשה קשה ודומיננטית שלא מדברת על דברים -אין פה בהכרח סתירה בין הדברים.

לעתים קרובות אנשים בסיטואציה הזו של התמודדות עם מחלה סופנית גם מנסים לא לדבר על הדברים כי קל להם יותר להתמודד עם המצב בדרך הזו וקשה להם להיות עם אנשים שכן רוצים לדבר על בדיקות ועל סיכויים שכן מבקשים לברר מה נאמר בבדיקה האחרונה ומה היו התוצאות.

אני לא מנסה להממציא תירוצים עבור הוריך או אמ. אני כן מנסה להראות לך שישנן כל מיני אופציות לסיבות שבגללן התרחשו הדברים ולהציע את המחשבה שרוב הסיכויים שכל מה שהתרחש מבחינת היחס של הוריך לא היה מכוון אליך ישיריות, לא היה"נגדך" -אלא היה תוצאה של היכולות שלהם בתוך ההתמודדות הזו עם המחלה ומתוך מי שהם היו כל חייהם.

כל הכבוד לך על שלמרות כל התגובות שלהם עמדת על דעתך וכן הצלחת בתוך המגבלות להיות שם, לעזור ולנהל לפחות את המידע הרפואי כמו שתיארת בהודעתך הקודמת וכן להיות שם בימים האחרונים.

הזכרת את אחיך - האם הוא לא היה מודע בכלל למחלת אביך? האם לא ידע שהסוף מתקרב? האם לא התענין?
האם באחיך את יכולה למצוא דמות שהיא תומכת וקרובה? דמות שמבינה וחולקת איתך את התחושות לגבי ההורים?

לגבי פרידה - הרבה אנשים לא זוכים לתהליכי פרידה שכאלה מכל מיני סיבות - אבל זה לא אומר שאי אפשר עשות תהליך כזה לבד. ישנן דרכיםשונות -כמו למשל כתיבה. את יכולה לנהל יומן אישי בו את כותבת לאביך וגם לאמך. בו את מבטאת את כל מה שחנוק בך ומבקש לצאת. זה כאילו "על ריק" כי את כותבת ולא אומרת את זה לאנשים עצמם - אבל תתפלאי עד כמה התהליך של כתיבה והעלאת הדברים על הכתב יכול לשחרר לעתים ממועקות. יש משהו בתהליך הזה, במחשבות שרודפות מחשבות אחרות - וכן אני מציעה לכתוב כל מה שעולה במוחך, יש משהו בתהליך הזה שעושה הרבה מאוד טוב.

דבר נוסף - את יכולה לנסות למשל לחשוב מה היה אביך עבורך. ואחרי שתחשבי על כל הדברים שהוא היה עבורך את יכולה לנסות לחשוב מה לדעתך את היית עבורו. מה היה שם ביניכם. איפה היה המקום המיוחד שלך אצלו. דברים מהסוג הזה עוזרים לפתוח רגשות ולעבד אותם.

ועוד דבר לגבי השיתוף עם אמך - האם ניסית? כי לפעמים יכולות להיות הפתעות. לפעמים נתקלים בחומה בצורה בהתחלה ולפעמים את יכולה למצוא את עצמך מול אשה שפתאום נפקחות עיניה.. בעיקר אם את מוצאת רגע נעים ושקט של שתיכן וניגשת לענין לא מנקודת מבט מאשימה אלא ממקום של "אמא אני רוצה לשתף אותך בכאב גדול שלי, בתחושה שיש לי (למשל) שאי אפשר לדבר עכשיו על אבא או על מה שהיה לפני מותו. אני צריכה לדבר, אני מתגעגעת, קשה לי," או נושא אחר " אני רוצה לשתף אותך בקושי שהיה לי כשלא רציתם שאעזור לכם במהלך הטיפולים - למה לא רציתם שאהיה שם אמא? זה גרם לי להרגיש כך וכך..."
יכול להיות שהיא תגיד לך תפסיקי לדבר שטויות...ויכול להיות שהיא תגיד - שהם לא חשבו על מנקודת המבט הזו ושמבחינתם זה בכלל נראה אחרת...
צריך אומץ לשיחה כזו. זה מאוד לא פשוט. זה מורכב. במיוחד כשאת מתארת אשה דומיננטית שלא מדברת על רגשות - אני מכירה סלעים שכאלה... אבל תזכרי שמים משנים את צורתו של הסלע (עוד קלישאה נכונה) ושרעידות אדמה הן אלו שמזיזות סלעים ממקומם...

בבקשה ממך - אל תבקשי סליחה על כך שאת משתפת או מספרת דברים. בדיוק זו הסיבה שהפורום הזה קיים - כדי שנוכל לשתף ולשפוך את כל מה שעולה על רוחנו במקום בטוח ואלמוני...

את מוזמנת להמשיך כאן או במסרים פרטיים - מה שנוח לך.

שרי
 
דברי חוכמה

הי,

דברייך הם ללא ספק דברי חוכמה. ניכר שאת אינטיליגנטית מאוד ובעלת תובנות עמוקות. אכן כיף "לשוחח" עם אדם שכזה. תודה.

אני מרגישה בדיוק את מה שאמרת. איני כועסת על הורי שנהגו כך אני מבינה טוב מאוד שזה תולדה של מה שעברו. ברור לי לחולטין שההתנהגות הזו לא היתה מכוונת כלפי אבל בגלל שהיה כל כך חשוב לי להיות מעורבת התנהגות זו ממש שמה לי רגליים והערימה בנוסף לקושי של המחלה הנוראית הזו קשיים נוספים עלי.
כאמור איני כועסת למרות שבזמנו מאוד מאוד כעסתי שחוץ מכל הקושי עלי גם להתמודד איתם. ופצצה נוספת- אני בהחלט חושבת ולא מתוך האדרה עצמית שלו שותפתי יותר דברים היו יכולים להיות אחרת: אולי היה מאובחן קודם לכן כי היו מקשיבים לי והולכים להבדק ואולי הגרורות היו מאובחנות מוקדם יותר למרות שזה פחות משנה בשלב ההוא.
איני כועסת ומהרהרת בזה כבר אבל כן לאורך המחלה חשבתי לעצמי שדברים אולי יכלו להראות אחרת....

אחי, אדם אינטיליגנטי ביותר. הוא ומשפחתו לא היו בארץ באותה תקופה. אני בטוחה שידע היטב מה שקורה אבל את יודעת כשרואים רק אז זה ממשי. הוא נעדר כשנה וכשחזר רצו הורי לחכות לו ולמשפחתו שמונה ילדים קטנים בשדה התעופה. אבי היה כבר שבר כלי. ידעתי כמה קשה לי לראותו כשזה בתדירות גבוהה ולא חשבתי שהוגן להציב כך את האמת מול העיניים של אחי וילדיו בלי הכנה למרות שתמיד האמת קשה מאוד בלי קשר.
לא חשבתי גם שזה מתפקידי לבצע עבור אחי את ההכנה הזו ובמיוחד שהורי כה כעסו כשאמרתי שהם צריכים להכינו.......ודברתי על זה תקופה ארוכה כאמור עד שרף הכעס שלהם עלה מאוד ואז שחררתי.
לא, איני יכולה לשתף את אחי. אופיו דומה מאוד לאופיה של אימי. אני בטוחה שהוא זוכר את אבי אבל הדיבור עליו איתו הוא ממני והלאה.

אין בכוונתי גם לנסות שוב לשתף את אימי. אני ממש חוטפת צעקות אם אומרת משהו שקשור למותו של אבי בסגנון של "רק לי קשה" ו"מה את רוצה שגם אני אמות". השיחות הללו הן ממש לא עבורה.

כתבתי מעין יומן כשנפטר. היה חשוב לי לתעד הכל שלא אשכח. כל מה שאני עשיתי וכל מה שהוא עשה ואמר. זה אכן הקל עלי בזמנו.

תודה
 

saribon

New member
זה שאת לא כועסת

זה נפלא. ובאמת דבר משמעותי ( אני מקווה כמובן שאת ב א מ ת לא כועסת כי לעתים אנחנו מגלים בשלב כלשהוא שלמרות שחשבנו אחרת - אנחנו כן כועסים) אבל זה לא מוריד מהצורך לקבל הכרה בכאב ובקושי שהיו ועודם מנת חלקך.

אני מבינה את התחושה לגבי האבחון והטפול - אני מכירה את זה טוב מאוד ממקרים בקרובים אלי ואכן לעתים יש מישהו שרואה קודם ..בדיעבד זה כואב שלא היה אבחון מוקדם יותר אבל אני מאמינה בכך שמה שצריך לקרות קורה. תמיד וכי לדברים יש סיבה משמעות ודרך מסוימת. אישית אני לא מוצאת טעם במחשבה על כך שדברים היו יכולים להיות אחרת. הם לא היו ואלו העובדות.
נשמע שאת חשה בדידות רבה בקרב משפחתך בגלל השוני הגדול שלך. אני מקווה שלפחות בזוגיות ובין חברים וחברות יש לך תמיכה ותחוות שיתוף.

אם עזור לך לכתוב יומן אני באמת מציעה להמשיך ולכתוב. כי הכאב לא נגמר והצער לא חל. ואולי באמת לשקול איזו קבוצת תמיכה שבה לא תחושי בודדה כל כך עם הצער והכאב?

מצטערת על הקיצור בדברי היום. אני בעצמי קצת חולה.

המשיכי לכתוב כאן..
 
למעלה