כנות

[רננהלי]

כנות

אין לי משהו מגובש לומר בקשר לזה. אבל חשבתי לאחרונה על דרך ההתמודדות שלי עם דברים שקשים לי בעצמי. ונראה לי שמה שמאוד עוזר לי להתמודד זה כנות. כנות עם עצמי. להודות בזה. לא להדחיק/ להתעלם/ להתאמץ לעשות את עצמי אחרת. פשוט... להודות בזה. ואז זה צעד משמעותי בדרך של להשלים עם זה, ואחר כך בדרך להתמודד עם זה, ולפעמים זה אפילו כמעט נעלם ברגע שאני מודה בזה בפני עצמי בפה מלא. ראיתי את זה מאוד חזק עם הפסיכולוגית שלי. יש דברים שעולים לי ואני כל כך מתביישת לומר לה. וכשאני מצליחה לומר, באמת לומר, התחושה הקשה הרבה פעמים מצטמצמת באופן משמעותי. שלום לכולם

לא הייתי פה הרבה זמן. נעים לחזור. אני כרגע קצת יותר עסוקה, אבל מקווה בכל זאת להיות פה. המשך שבוע טוב

 

[להבה ירוקה]

מסכימה ומזדהה מאד מאד.

הייתה לי תכונת בת יענה. אם אני לא רואה, אז אף אחד לא רואה. ובהמון תחומים פשוט עצמתי עינים והכחשתי, כאילו זה לא קיים. מול הפסיכולוגית אני זוכרת שכל פעם בדרך אליה הייתי אומרת לעצמי: את לא תדברי על זה. את לא תגלי לה. מותר לך לא לגלות. וכשהייתי מגיעה, הכל היה נשפך החוצה - והופ, בדיוק כמו שתיארת, הרע הצטמצם משמעותית. להגיד לך שהיום אני לא בת יענה? לפעמים כן. הרצון להמשיך עם ההרגל ההוא קיים בי. אני מודעת אליו ומזהה אותו כשהוא מגיע, ומשתדלת מאד בכל פעם לעשות בדיוק ההפך ולחשוף.

 

[opalit]

הי חזרת

מסכימה. ומאוד קשה לי להיות אמיתית כי האמת כואבת.

 

[דליה גולן]

הי רננה ../images/Emo13.gif

חשיפה בידיים שאת מרגישה בטוחה בהם - מרפאה. בחשיפה (איטית וזהירה ככל שתהיה) את מאפשרת לאחרים/פסיכולוגית לעזור לך. עד הרגע הזה נשאר פער בין הדימוי הפנימי שלך והדימוי החברתי, כך..שבעצם כשאת חושפת את המחשבות שלך את מקטינה את הפער הזה ואפילו מקבלת את הלגיטימציה הסמויה שחיפשת למציאות הפנימית שלך. אז החשיפה עושה טוב לנשמה, אין מה לומר. עוזרת להבין את עצמך/נו יותר טוב. (עצם ההתנסחות כבר מבהירה את הרגשות והמחשבות. מבינה את כוונתי?..) כי בסה"כ אצל כולנו יש רובד כזה של חוסר בטחון והרגשת עליבות, וכשאת לפתע מתחלקת בהרגשות האלו של הפגיעות וחוסר השלמות זה תורם ביחסי קירבה טובים. מרגישים הנאה בחופש הזה להתחלק ברגשות האלו ולהיות "את" (בחלק הרגיש הזה). אז מחזקת אותך הרבה הרבה, דליה

 

[רננהלי]

התכוונתי

קודם כל לעצמי כנות עם עצמי אני עדיין לא בשלב של כנות עם אחרים, ממש ממש לא. רק עם הפסיכולוגית, שזה בעצם קצת לומר לעצמי בעצם. וגם לא עד הסוף, לא לגמרי. אבל הבנתי שלפני שאני יכולה להיות כנה איתה, אני צריכה להיות כנה איתי. זה נורא קשה כי באמת הנטיה היא לשים בצד ולא להתייחס. הכנות הזו. שהנה אני אפילו לא מצליחה להגיד כאן דברים שקשים לי, כי אני בקושי מוכנה להודות בהם בפני עצמי. זה עוזר לי לפעמים להכנס לפורומים שמכירים אותי שם בניק מסויים ולבחור ניק אחר, ואז לומר מה שיש לי להגיד, ולשמוע את דעתם של אנשים. וזה סוג של כנות עם עצמי ותחילה של כנות עם אחרים. אבל זה עדיין כל כך קשה. ואני מרגישה שזה חלק גדול ממה שחוסם אותי.