תוספת קטנה, דרך לתקשר עם הילדים בנוגע להתנהלות מתחשבת: עוד לפני שבכלל מביאים חתול הביתה, אפשר להקריא לילדים (כל אחד בהתאם לגילו) מסיפורי גוליבר. בעיבודים לילדים בדרך כלל מתרכזים בגוליבר בארץ ליליפוט, ובלא מעט עיבודים מוזכרים הדברים שגוליבר עושה כדי להתחשב באנשים הקטנים מסביבו, כמו להתיישב כדי לא להיות גבוה מדי לעומתם, לדבר בקול עדין יותר וכו'.
לא בכל העיבודים לילדים מזכירים את החלק מהספר המקורי בו גוליבר מגיע לארץ הענקים, ברובדינגנאג - לא רק מפני שהחלק המקורי בספר כנראה קצר יותר אלא מפני שהחלק הזה מציב את גוליבר במקום הרבה פחות סימפטי: בת הענקים כולאת אותו בכלוב, תולשת אותו מרגליו בכל רגע נתון, ובאופן כללי מפחידה אותו עם קול חזק ונטייה למחוץ אותו דווקא מתוך חיבתה אליו. במקרה שלנו, דווקא זה מאוד רלבנטי ואולי כדאי לחפש עיבוד שכולל את זה ולדבר עם הילדים על נקודת המבט של החתול.
כתבת שהילדים בגילאי 2-12. בגיל שנתיים אין הרבה מה לעשות מלבד להשגיח ולא להשאיר לבד עם אף בעל חיים כי בגיל הזה אין שום עדינות, יש מוטוריקה גסה - וגם אם הכוונות טובות, צריך להיות שם ולכוון ולהשגיח. בגילאים הגדולים יותר יתכן שסיפורים כמו זה של גוליבר יעזרו להעביר את הצורך באמפתיה, והדרכה ישירה יותר תדגים איך נכון להרים חתול בלי שהרגליים שלו יתנופפו באויר וללמוד לשים לב לשפת הגוף שלו כדי להבין מתי הוא לא רוצה שיגעו בו (למשל להבין איך תיפוף הזנב על הרצפה יכול להעיד על כעס ולכן על רגע שממש לא כדאי לגעת). אפשר אולי להיעזר בסירטונים באינטרנט לצורך העניין.
בשורה תחתונה, כמו שבגידול ילד בבית אין לך מה לצפות שלא יישבר או יתלכלך אף פעם שום דבר, גם בהכנסת בעל חיים הביתה אין לך מה לצפות שלא יהיו שום "תופעות לוואי" שיכולות לכלול גם שריטות ונשיכות - אם כי את אלה אפשר להוריד למינימום ואף להעלים לגמרי אם מלמדים את הילדים התנהלות נכונה ומתחשבת. אני גדלתי תמיד עם חיות בבית ואין לי שום טראומות למרות שבמבט לאחור, ברור שהיו שריטות ונשיכות - הדברים הללו נשכחו והתפוגגו לעומת הקשר החיובי הכללי.
